אני עדיין עושה השלמות לדברים שנשארו פתוחים מהשנה אזרחית החולפת. זו רשומה שהתחלתי לכתוב במסגרת שבוע הסינמטוגרפיה בבלוג שבינתיים הפך לחצי-שנה-סינמטוגרפיה ויש בה משהו שמסכם את מכלול העיסוק שלי בקולנוע, ביהדות ובפוליטיקה נכון לרגעים אלו.
המאמר הזה לא קל לקריאה, הוא מורד בדברים שאני עצמי מאמין בהם ויתחלק לשניים: בחלק הראשון מספר סרטונים שעוסקים בנארטיב הקולנועי, בחייו ובמותו. החלק השני הוא מחשבות בעקבות הסרט "רכבת הקרח" וקץ הלאומיות והקולנוע נכון לסוף 2014.
איזה באזוורד נהדר זה "סטוריטלר"! כולם רוצים להיות וכולם חושבים זשזה מה שהם. מאיש שיווק ועד סטוריבורדר בפיקסאר. אולי מהמילים שהכי מוצדק לומר עליהן: "אתה משתמש במילה הזאת כל הזמן ואני לא בטוח שאתה יודע מה היא אומרת".
"סרט מהיר" הוא סרט שמציג את הרכבת המהירה של הסיפור ההוליוודי. ממש טיזר לרכבת הקרח.
הסוף. סוף הסיפור הקולנועי. מחווה קצרה של שמואל מעוז לקולנוע.
פרויקט נוסף נעשה גם בארץ עבור פסטיבל חיפה:
ועכשיו לחלק השני.
נתחיל בסקירה באתר "סריטה" על הסרט המצויין "רכבת הקרח":
"ומה ששמעתי מהדהד לאורך כל ה יצירה, זו התיאוריה המטא-קולנועית על קלישאות אמריקאיות ומחיקתן. שלושה במאים קוריאנים ניסו את מזלם באמריקה השנה, על שלושתם כתב פבלו כאן אצלנו בסריטה ("סטוקר" של פארק צ'אן-ווק, "עומד אחרון" של קים ג'י-וון וכמובן "רכבת הקרח" שנסקר כאן עכשיו) – ולא בכדי. הקולנוע האמריקאי זקוק לקוריאנים כדי שימשיכו מאיפה שהוא הפסיק, ממש כמו המורדים מהרכבת שזקוקים לקוריאני שיפתח להם את השערים כדי שיוכלו להתקדם. הרי כמו הרכבת גיבורת הסרט, גם הקולנוע הוא מערכת שמקיימת את עצמה ואסור לה להפסיק לנוע קדימה פן תיכחד. והדרך לעשות זאת, כאילו כך אומר בונג לאמריקאים, היא לקחת את כל התבניות שלכם ולנפץ אותן כמו רכבת חודרת קרח ושלג. אולי זה יהיה לא נעים, אבל זו הדרך היחידה קדימה. לפחות עד שלמישהו יהיה רעיון מפוצץ באמת."http://srita.net/2014/03/23/snowpiercer_review
השנה מצאתי עצמי עסוק הרבה בשאלת הנרטיבים ובמובן הפשוט של המושג "סיפור". הרגשתי שיש האדרה של המושג יחד עם מיצוי. ככל שהסיפור מפסיק לעניין אותנו ככה אנחנו גם נותנים לו הילה אמיתית או מדומיינת. הרבה דברים קרו בשנים האחרונות: ההצלחה המסחררת של "פרוזן" העלתה מחדש את תפקיד הסיפור הקלאסי בעשייה הקולנועית, וזה אחרי עשור של בלוקבאסטרים שכללו המון פיצוצים ואפקטים, המסך הקטן והמסך הקטן מאוד שינו גם הם את האופן בו סיפורים מסופרים ליד המדורה, מ"אווטר כשף האויר" ועד "משחקי הכס" כולל סרטונים קצרים וקצרצרים בנייד. ניסיתי לחקור בחוסר הצלחה את עניין הנרטיבים החדשים והתחושה שלי היא שזה בעיקר כי מדובר בנושא שעדיין לא ברור מה התוכן האמיתי שלו.
הנה כמה מקומות בהם ניסיתי לחקור את התחום: קורס אינטרנטי על "עתיד אמנות הסיפור":
וגם דרך ערוץ סאבמרין המאתגר https://www.youtube.com/user/SubmarineChannel/videos
הייתי בכנס ניומדיה וגם התחלתי לקחת קורס במנשר על עיצוב לאינטרקטיב כדי לפתוח אופקים חדשים.
המאמר הזה לא קל לקריאה, הוא מורד בדברים שאני עצמי מאמין בהם ויתחלק לשניים: בחלק הראשון מספר סרטונים שעוסקים בנארטיב הקולנועי, בחייו ובמותו. החלק השני הוא מחשבות בעקבות הסרט "רכבת הקרח" וקץ הלאומיות והקולנוע נכון לסוף 2014.
קץ הקולנוע
אתה לא סטוריטלר!איזה באזוורד נהדר זה "סטוריטלר"! כולם רוצים להיות וכולם חושבים זשזה מה שהם. מאיש שיווק ועד סטוריבורדר בפיקסאר. אולי מהמילים שהכי מוצדק לומר עליהן: "אתה משתמש במילה הזאת כל הזמן ואני לא בטוח שאתה יודע מה היא אומרת".
"סרט מהיר" הוא סרט שמציג את הרכבת המהירה של הסיפור ההוליוודי. ממש טיזר לרכבת הקרח.
הסוף. סוף הסיפור הקולנועי. מחווה קצרה של שמואל מעוז לקולנוע.
פרויקט נוסף נעשה גם בארץ עבור פסטיבל חיפה:
ועכשיו לחלק השני.
נתחיל בסקירה באתר "סריטה" על הסרט המצויין "רכבת הקרח":
"ומה ששמעתי מהדהד לאורך כל ה יצירה, זו התיאוריה המטא-קולנועית על קלישאות אמריקאיות ומחיקתן. שלושה במאים קוריאנים ניסו את מזלם באמריקה השנה, על שלושתם כתב פבלו כאן אצלנו בסריטה ("סטוקר" של פארק צ'אן-ווק, "עומד אחרון" של קים ג'י-וון וכמובן "רכבת הקרח" שנסקר כאן עכשיו) – ולא בכדי. הקולנוע האמריקאי זקוק לקוריאנים כדי שימשיכו מאיפה שהוא הפסיק, ממש כמו המורדים מהרכבת שזקוקים לקוריאני שיפתח להם את השערים כדי שיוכלו להתקדם. הרי כמו הרכבת גיבורת הסרט, גם הקולנוע הוא מערכת שמקיימת את עצמה ואסור לה להפסיק לנוע קדימה פן תיכחד. והדרך לעשות זאת, כאילו כך אומר בונג לאמריקאים, היא לקחת את כל התבניות שלכם ולנפץ אותן כמו רכבת חודרת קרח ושלג. אולי זה יהיה לא נעים, אבל זו הדרך היחידה קדימה. לפחות עד שלמישהו יהיה רעיון מפוצץ באמת."http://srita.net/2014/03/23/snowpiercer_review
השנה מצאתי עצמי עסוק הרבה בשאלת הנרטיבים ובמובן הפשוט של המושג "סיפור". הרגשתי שיש האדרה של המושג יחד עם מיצוי. ככל שהסיפור מפסיק לעניין אותנו ככה אנחנו גם נותנים לו הילה אמיתית או מדומיינת. הרבה דברים קרו בשנים האחרונות: ההצלחה המסחררת של "פרוזן" העלתה מחדש את תפקיד הסיפור הקלאסי בעשייה הקולנועית, וזה אחרי עשור של בלוקבאסטרים שכללו המון פיצוצים ואפקטים, המסך הקטן והמסך הקטן מאוד שינו גם הם את האופן בו סיפורים מסופרים ליד המדורה, מ"אווטר כשף האויר" ועד "משחקי הכס" כולל סרטונים קצרים וקצרצרים בנייד. ניסיתי לחקור בחוסר הצלחה את עניין הנרטיבים החדשים והתחושה שלי היא שזה בעיקר כי מדובר בנושא שעדיין לא ברור מה התוכן האמיתי שלו.
הנה כמה מקומות בהם ניסיתי לחקור את התחום: קורס אינטרנטי על "עתיד אמנות הסיפור":
וגם דרך ערוץ סאבמרין המאתגר https://www.youtube.com/user/SubmarineChannel/videos
הייתי בכנס ניומדיה וגם התחלתי לקחת קורס במנשר על עיצוב לאינטרקטיב כדי לפתוח אופקים חדשים.
העידן הנון-נרטיבי והלופ של הסיפור היהודי
סוגת הראליטי מכונה בז'רגון המקצועי "נון-סקריפטד נראטיב". סיפור לא מתוסרט.
אמנם הסיפור הוספד כבר מזמן אבל נדמה שבשנים האחרונות הדבר הפך למציאות שגרתית. התבניות הסיפוריות כל כך מוכרות ושחוקות שיוצרים רבים עושים בהן שימוש גנרי או לחילופין מכניסים בהם שינויים מודעים כהתרסה כלפי התבנית המוכרת. הנסיון לפצות על מיצוי הנרטיבים בא לידי ביטי קודם כל בהפקות הענק שכביכול מצדיקות הליכה לקולנוע.
אבל זה גם לא עובד. או עובד באופן חלקי. שפילברג כבר הספיד את הקולנוע והוא לא היחיד. המסך הקטן מאיים על הגדול והמסך הפצפון מאיים על כל התרבות המערבית.
עידן הקולנוע כפי שהיה מוכר לנו נמשך בערך קצת יותר מ-100 שנה. בזמן הזה היו שתי מלחמות עולם ושינויים תרבותיים וטכנולוגיים קיצוניים. במקביל תפיסת אמנות הסיפור בכלל וזה הקולנועי בפרט התפתחה גם היא והבשילה עד לכדי מיצוי.
היחס אל אמנות הסיפור כאל עבודה עם תבניות יש בה אמת אך יש בה מניפולציה. לפני שבאו וניתחו בפנינו את תאוריית "מסע הגיבור" ואת רכבת ההרים העלילתית הקונפורמיסטית, האנושות כבר ייצרה שלא במודע סיפורים רבים בעלי מבנה בסיסי דומה. הסיפור היהודי הוא רק אחד מהסיפורים הללו אבל אחד המרכזיים, שכן לא רק שהוא מקובל על ידי שלוש הדתות הגדולות במערב אלא שיהודים גם לקחו חלק מרכזי בעולם הסיפור הקולנועי, גם בהרכבתו וגם בפירוקו.
עם זאת, ברגע שנכנסה מודעות-היתר לתהליך היצירתי היכולת לחדש באמת אבדה. כאשר יוצר מתייחס להתפתחות העלילתית כגרף (או "רכבת הרים") אין לו באמת את היכולת ליצור ריגוש קיומי אפי. אני יכול לתת לכך הסבר אחד חלקי והוא שהגיבור הוא בן דמותו של היוצר. ואם היוצר יודע ובטוח במהלך העלילתי אז גם הדמות. גיבור בימינו לא באמת יחשוש לחייו. הוא יודע שהוא על רכבת הרים ושאחרי העליות יבואו ירידות ושוב עליות.
אבל זו רק נקודה אחת.
האין זה אירוני שאנחנו מספרים סיפור בזמן שהוא ממשיך להכתב עלינו?
כבר ראינו מה קרוה כשמישהו מגלה את הסיפור שנכתב עליו. זה קרה לטרומן ב"המופע של טרומן" וגם בסרט "stranger than fiction" וזהו המקום בו הראליטי נושק לנרטיב המתוסרט (כשהדוקו נופל שדוד בינהם, אבל זה סיפור אחר ויסופר בפעם אחרת).
"המופע של טרומן" זיהה את נקודת המעבר הזו ובעצם מתאר מאבק בין התסריטאי\במאי המנסה לשלוט במציאות ולכפות עליה מבנה סיפורי והאל שמאפשר את החריגה והמרידה של הגיבור. אלא שבמופע של טרומן אין אל נוכח. האל האמיתי מתגלה בתשוקה לחירות של האדם ה"אמיתי". הטרו-מן. וגם זה, באופן אירוני מייצר "מסע גיבור" מסוג אחר אבל דומה: הגיבור משתחרר מקונספציית מסע הגיבור ומוצא עצמו במסע גיבור אחר.
באופן לא מפתיע את האל האנושי-מדומיין של טרומן משחק גם האל האנושי של "רכבת הקרח", השחקן אד האריס. האריס משדר אבהות חמה, מבינה, עוטפת ויודעת כל ובו בזמן מניפולטיבית ושתלטנית. המרידה האדיפלית בו היא מוכרחת על מנת ליצור את הגיבור האוטונומי.
אמנם הסיפור הוספד כבר מזמן אבל נדמה שבשנים האחרונות הדבר הפך למציאות שגרתית. התבניות הסיפוריות כל כך מוכרות ושחוקות שיוצרים רבים עושים בהן שימוש גנרי או לחילופין מכניסים בהם שינויים מודעים כהתרסה כלפי התבנית המוכרת. הנסיון לפצות על מיצוי הנרטיבים בא לידי ביטי קודם כל בהפקות הענק שכביכול מצדיקות הליכה לקולנוע.
אבל זה גם לא עובד. או עובד באופן חלקי. שפילברג כבר הספיד את הקולנוע והוא לא היחיד. המסך הקטן מאיים על הגדול והמסך הפצפון מאיים על כל התרבות המערבית.
עידן הקולנוע כפי שהיה מוכר לנו נמשך בערך קצת יותר מ-100 שנה. בזמן הזה היו שתי מלחמות עולם ושינויים תרבותיים וטכנולוגיים קיצוניים. במקביל תפיסת אמנות הסיפור בכלל וזה הקולנועי בפרט התפתחה גם היא והבשילה עד לכדי מיצוי.
היחס אל אמנות הסיפור כאל עבודה עם תבניות יש בה אמת אך יש בה מניפולציה. לפני שבאו וניתחו בפנינו את תאוריית "מסע הגיבור" ואת רכבת ההרים העלילתית הקונפורמיסטית, האנושות כבר ייצרה שלא במודע סיפורים רבים בעלי מבנה בסיסי דומה. הסיפור היהודי הוא רק אחד מהסיפורים הללו אבל אחד המרכזיים, שכן לא רק שהוא מקובל על ידי שלוש הדתות הגדולות במערב אלא שיהודים גם לקחו חלק מרכזי בעולם הסיפור הקולנועי, גם בהרכבתו וגם בפירוקו.
עם זאת, ברגע שנכנסה מודעות-היתר לתהליך היצירתי היכולת לחדש באמת אבדה. כאשר יוצר מתייחס להתפתחות העלילתית כגרף (או "רכבת הרים") אין לו באמת את היכולת ליצור ריגוש קיומי אפי. אני יכול לתת לכך הסבר אחד חלקי והוא שהגיבור הוא בן דמותו של היוצר. ואם היוצר יודע ובטוח במהלך העלילתי אז גם הדמות. גיבור בימינו לא באמת יחשוש לחייו. הוא יודע שהוא על רכבת הרים ושאחרי העליות יבואו ירידות ושוב עליות.
אבל זו רק נקודה אחת.
השאלה הגדולה עוסקת במפגש שבין האדם הפוסט-פוסט-מודרני ואיש הסיפור שעומד מולו. החוזה הלא כתוב בינהם כבר לא עובד. המשמעות אותה העניק הסיפור בעבר לאנושות התפרקה למרכיביה הבסיסיים ואי אפשר לשוב ולאחות אותם מבלי לשאול מחדש: מה המשמעות של כל זה?
המסע שלנו לארץ והחזרה מהווים כביכול סגירת מעגל. אלא משום שהקיום הארצי אינו אוטופי כלל אנחנו נמצאים כרגע במילכוד נרטיבי: מה עושים עכשיו אחרי שהגענו לפה? אנחנו שחקנים באחד הסיפורים הכי פופולריים עלי אדמות1 עם ישראל חזר ארצה אחרי הגלות וממשיך לכתוב את הסיפור עם טוויסט אירוני אחד: אנחנו ממש מכירים את הסיפור טוב ואולי זה מה שמונע מאיתנו לייצר את אותה חברת מופת אוטופית שרצינו.
האם תהיה גאולה
הסיפור היהודי על עם של עבדים שמצליח לצאת מעבדות לחירות ומקים ממלכה עצמאית הוא "הסיפור שאינו נגמר" שלנו. סיפור שעם כמה שננסה להתכחש לו מלווה כל רגע בחיים שבו אנחנו נושמים את האויר של הארץ הזו ואולי הכוכב הזה. כמעט כל תנועת חירות עלי אדמות ינקה את סיפורה מסיפור יציאת מצריים. כל נואם הוא משה וכל התגברות על הכבלים הפנימיים היא קריעת ים סוף.המסע שלנו לארץ והחזרה מהווים כביכול סגירת מעגל. אלא משום שהקיום הארצי אינו אוטופי כלל אנחנו נמצאים כרגע במילכוד נרטיבי: מה עושים עכשיו אחרי שהגענו לפה? אנחנו שחקנים באחד הסיפורים הכי פופולריים עלי אדמות1 עם ישראל חזר ארצה אחרי הגלות וממשיך לכתוב את הסיפור עם טוויסט אירוני אחד: אנחנו ממש מכירים את הסיפור טוב ואולי זה מה שמונע מאיתנו לייצר את אותה חברת מופת אוטופית שרצינו.
האין זה אירוני שאנחנו מספרים סיפור בזמן שהוא ממשיך להכתב עלינו?
כבר ראינו מה קרוה כשמישהו מגלה את הסיפור שנכתב עליו. זה קרה לטרומן ב"המופע של טרומן" וגם בסרט "stranger than fiction" וזהו המקום בו הראליטי נושק לנרטיב המתוסרט (כשהדוקו נופל שדוד בינהם, אבל זה סיפור אחר ויסופר בפעם אחרת).
"המופע של טרומן" זיהה את נקודת המעבר הזו ובעצם מתאר מאבק בין התסריטאי\במאי המנסה לשלוט במציאות ולכפות עליה מבנה סיפורי והאל שמאפשר את החריגה והמרידה של הגיבור. אלא שבמופע של טרומן אין אל נוכח. האל האמיתי מתגלה בתשוקה לחירות של האדם ה"אמיתי". הטרו-מן. וגם זה, באופן אירוני מייצר "מסע גיבור" מסוג אחר אבל דומה: הגיבור משתחרר מקונספציית מסע הגיבור ומוצא עצמו במסע גיבור אחר.
באופן לא מפתיע את האל האנושי-מדומיין של טרומן משחק גם האל האנושי של "רכבת הקרח", השחקן אד האריס. האריס משדר אבהות חמה, מבינה, עוטפת ויודעת כל ובו בזמן מניפולטיבית ושתלטנית. המרידה האדיפלית בו היא מוכרחת על מנת ליצור את הגיבור האוטונומי.
האם זהו אכן אלוהים מדומיין או שאכן יש בו משהו מהאל הדתי?
ובכן, האל הדתי מנהל מערכת יחסים מורכבת עם ילדיו האנושיים, מערכת יחסים מתפתחת. הציר עליו היא נעה מתקיים בין נטישת האלילות והמעבר לאמונה באל אחד, שהוא מאוד נוכח ואקטיבי באמצעות נביאים וניסים, דרך ההמרה של המערכות הדתיות לקיום לאומי שמגיע לאחד משיאיו במגילת אסתר. במגילה זו האל מסתתר ולא מופיע אלא באמצעות צרופי מקרים בעולם הממשי (האל שבתוך המכונה הפוליטית). זהו גם "סוף הניסים" אך לא "סוף הסיפור" שכן מסע הגיבור ממשיך לגאולה לאומית בימינו שמתבטאת בחזרה לזהות לאומית ושלטון עצמי.
הציונות היא קץ ההסטוריה
ההגעה לתחנה האחרונה של הסיפור מהווה קונפליקט עצום. הדבר דומה למפגש בין הקיסרית הילדותית לאיש שכותב את הסיפור ב"הסיפור שאינו נגמר", התנגשות בין הקיומי למתבונן מבחוץ, בין "היות" לבין "לדבר על", ההתנגשות בין תורה שבכתב ותורה שבעל פה.אבל יש פה עוד התנגשות שבאה לביטוי בסרט "רכבת הקרח" (אזהרת ספוילר). בסרט ישנה רכבת עליה נמצאת האנושות כולה. בקרון האחרון: העניים המדוכאים ובראשון: נהג הקטר. כשהגיבור המורד מגיע לקטר הוא מבין שיש קשר בין שני הקצוות של הרכבת, או בשפה הקבלית: קשר בין "הכתר" וה"מלכות". כתר היא הספירה הגבוהה ביותר, המאצילה, המנותקת בעוד מלכות היא הספירה הנמוכה ביותר שמשפיעה ישירות על המציאות. על העולם הזה. אבל שני הקצוות הכמעט סותרים הללו מהווים למעשה שני צדדים של אותו מטבע. הקו המקשר ביניהם הוא הקו הנרטיבי של הורדת השפע לעולם.
הגילוי המהמם הוא שיש משמעות לסיפור כסיפור(!) וכל עוד הגיבור לא ימרד בסיפור הוא ימשיך להיות ניצב בעלילה שלא נגמרת. ההזמנה של האל את האדם לקחת אחריות על גורלו משתמשת בסיפור ככלי לחירות, כאמצעי שטווה את הדרך לגאולה, אבל בו בעת הסיפור הוא גם מילכוד. כי כמו שאמרתי: אם אתה יודע שתהיה גאולה, אתה לעולם לא תלחם לגמרי על חייך!
במישור הנרטיבי, ההליכה לעבר הקטר משמעה לקיחת הסיכון שאין מטרה ושאין גאולה ומחייבת אימוץ תבניות חשיבה מפתיעות ושונות. ללכת נגד כוונת התסריטאי. דימוי הרכבת נוכח מאוד בשיח הפוליטי הפנים-דתי כיוון שהוא מייצג את השאיפה או יותר נכון אי-השאיפה להנהגה של הציבור הדתי. כמו פייגלין גם ציפי חוטובלי ואלישיב רייכנר התייחסו למשל הרכבת והפחד מלצעוד לעבר עמדת הקטר מתוך תפיסה שהאליטות הישנות גוועות ומאבדות את צדקת דרכן ובכך יוצרות הכרח להנהגה חדשה. הנהגה שגם תחייב את הדתיות לצאת מהעמדה ההלכתית ולהפוך להיות כלל-ישראלית במובן הכי עמוק עם זאת יומיומי של המילה.
במונחים פייגלינים המשמעות של מעבר הדתיים אל קדמת הרכבת משמעה גם ויתור על הדתיות עצמה, על התלות בדת כחוק והצמדות לדת כתורה, כמוסר וכאתוס. משהו שכל יהודי ישראלי יוכל בפוטנציאל להתחבר אליו באמת וללא צורך בקבלת עול חיצונית ומיושנת. לפרק את החומות הסמנטיים שבין "דתי" ו"חילוני".
החזון הזה מכיר במרידה בסיפור עצמו כחלק מהסיפור.
אבל הייתי רוצה לקחת את זה עוד צעד קדימה.
היהודי הצועד לאורך קווי הסיפור נאחז בסיפור עצמו כדי לשרוד ולכן גם הכישלון הוא מובנה. הוא חלק מהסיפור כי "יהודי הוא תמיד בדרך".
הגילוי המהמם הוא שיש משמעות לסיפור כסיפור(!) וכל עוד הגיבור לא ימרד בסיפור הוא ימשיך להיות ניצב בעלילה שלא נגמרת. ההזמנה של האל את האדם לקחת אחריות על גורלו משתמשת בסיפור ככלי לחירות, כאמצעי שטווה את הדרך לגאולה, אבל בו בעת הסיפור הוא גם מילכוד. כי כמו שאמרתי: אם אתה יודע שתהיה גאולה, אתה לעולם לא תלחם לגמרי על חייך!
סוף הדתיות וקץ הלאומיות היהודית
מה אומרת לנו רכבת הקרח? שלכולם יש מקום בסיפור והמקום הזה חייב להתחיל מהרצון להגיע למקום אחר, לתקן את מה שלא עובד. מתחילים מלמטה ויוצאים למסע לעבר הגאולה. המקום הזה הוא גם מאוד בעייתי כיוון שהוא כלי בידי ההגמוניה לתת לך זהות. הסיפור יוצר זהות. ואם אין משמעות לסיפור, אם הוא לא מוביל לשומקום אז אין זהות ואז יש כאוס. אדם אוכל אדם. כפשוטו.במישור הנרטיבי, ההליכה לעבר הקטר משמעה לקיחת הסיכון שאין מטרה ושאין גאולה ומחייבת אימוץ תבניות חשיבה מפתיעות ושונות. ללכת נגד כוונת התסריטאי. דימוי הרכבת נוכח מאוד בשיח הפוליטי הפנים-דתי כיוון שהוא מייצג את השאיפה או יותר נכון אי-השאיפה להנהגה של הציבור הדתי. כמו פייגלין גם ציפי חוטובלי ואלישיב רייכנר התייחסו למשל הרכבת והפחד מלצעוד לעבר עמדת הקטר מתוך תפיסה שהאליטות הישנות גוועות ומאבדות את צדקת דרכן ובכך יוצרות הכרח להנהגה חדשה. הנהגה שגם תחייב את הדתיות לצאת מהעמדה ההלכתית ולהפוך להיות כלל-ישראלית במובן הכי עמוק עם זאת יומיומי של המילה.
במונחים פייגלינים המשמעות של מעבר הדתיים אל קדמת הרכבת משמעה גם ויתור על הדתיות עצמה, על התלות בדת כחוק והצמדות לדת כתורה, כמוסר וכאתוס. משהו שכל יהודי ישראלי יוכל בפוטנציאל להתחבר אליו באמת וללא צורך בקבלת עול חיצונית ומיושנת. לפרק את החומות הסמנטיים שבין "דתי" ו"חילוני".
החזון הזה מכיר במרידה בסיפור עצמו כחלק מהסיפור.
אבל הייתי רוצה לקחת את זה עוד צעד קדימה.
היהודי הצועד לאורך קווי הסיפור נאחז בסיפור עצמו כדי לשרוד ולכן גם הכישלון הוא מובנה. הוא חלק מהסיפור כי "יהודי הוא תמיד בדרך".
אבל ההצמדות לדת כמוה כהצמדות ללאומיות. האם האחיזה בלאומיות יהודית מאבדת ממשמעותה כשעם ישראל שב לארצו?
החזרה ארצה יצרה מציאות מדהימה: יהודים מרגישים בנוח לא להגדיר עצמם כיהודים כי זה משהו נוכח ויומיומי. זו מדינה יהודית גם אם כפרט אין זכר ליהודיות בחייך. לא דתית ולא לאומית. המרידה בלאום היהודי היא גילוי של האותנטיות שנובעת מחזרת העם לארצו, דבר שלא יכול לקרות בשומקום אחר. זוהי זהות שאינה תלויה בעשיה אקטיבית או בהגדרה שלילית על ידי אנטישמיות.
אז מה יהיה בה במדינה הלא-יהודית הזאת? היא תהיה יהודית דה-פקטו בערכי הנצח שלה. בפועל היא תהיה המקום היחידי בו האדם שולט בגורלו כי שרביט ההנהגה עבר אליו מהבורא. "נצחוני בניי" לא תהיה ססמה אלא לקיחת אחריות קיומית יומיומית. אל לקיחת האחריות הזו יוזמנו לזאת בדגל כל אומות העולם כשבירת העולם היא ירושלים לא כי היא "שלנו" אלא כי היא "בית תפילה לכל העמים" כמו שכתוב.
השאלה היא אם כן, האם אנחנו באמת מאמינים בזה ואיזה מחיר נהיה מוכנים לשלם מבחינת התלות הזהותית שלנו כדי להשיג באמת גילוי של אור בעולם?
הערה חשובה: לא התייחסתי פה לשאלה מהו סיפור בכלל ויכול להיות שזו נקודה שפוספסה פה. הרי סיפור הוא הרבה מעבר ל"עלילה" או "תסריט". "סיפור", לפי התפיסה שלי, הוא חיבור בין חויה (מה קורה) למשמעות (למה קורה) וככזה אפשר לפתוח את כל הדיון למישורים אחרים לגמרי.
---------------------------------------------------------
נספחים
*יאיר רווה ב"סינמסקופ" כתב בעבר מאמר חשוב על מות הסיפור: http://cinemascope.mako.co.il/archives/3324
*נתנאל בולג כותב בבלוג שלו:
*אסיים במייצג נוסף של התקופה: מותו של הפילם. וסופה של אמנות ההקרנה בפילם:.
החזרה ארצה יצרה מציאות מדהימה: יהודים מרגישים בנוח לא להגדיר עצמם כיהודים כי זה משהו נוכח ויומיומי. זו מדינה יהודית גם אם כפרט אין זכר ליהודיות בחייך. לא דתית ולא לאומית. המרידה בלאום היהודי היא גילוי של האותנטיות שנובעת מחזרת העם לארצו, דבר שלא יכול לקרות בשומקום אחר. זוהי זהות שאינה תלויה בעשיה אקטיבית או בהגדרה שלילית על ידי אנטישמיות.
מדינה של האדם לאור האל
כשאני רואה את הגל האסלמיסטי פונדמנטליסטי שמציף את העולם אני פתאום מרגיש שאולי באמת אין צורך במדינה יהודית. מה שיש לנו לתת לעולם חשוב מדי ואמיתי מדי מלהשארו "שלנו". עם הארץ "שלנו" והר הבית "שלנו". ברור לי עם זאת שזה יכול לצאת רק מכאן. אני לא מדבר על פסודו-אוניברסליות אלא על יהדות עם רלוונטיות לעולם מתוך השלת הקליפה הלאומית והדתית החיצונית אבל עם היאחזות בארץ. עם מקור החיים והמקום היחידי שמאפשר ליהודי להיות יהודי ללא כבלי הדת.אז מה יהיה בה במדינה הלא-יהודית הזאת? היא תהיה יהודית דה-פקטו בערכי הנצח שלה. בפועל היא תהיה המקום היחידי בו האדם שולט בגורלו כי שרביט ההנהגה עבר אליו מהבורא. "נצחוני בניי" לא תהיה ססמה אלא לקיחת אחריות קיומית יומיומית. אל לקיחת האחריות הזו יוזמנו לזאת בדגל כל אומות העולם כשבירת העולם היא ירושלים לא כי היא "שלנו" אלא כי היא "בית תפילה לכל העמים" כמו שכתוב.
השאלה היא אם כן, האם אנחנו באמת מאמינים בזה ואיזה מחיר נהיה מוכנים לשלם מבחינת התלות הזהותית שלנו כדי להשיג באמת גילוי של אור בעולם?
הערה חשובה: לא התייחסתי פה לשאלה מהו סיפור בכלל ויכול להיות שזו נקודה שפוספסה פה. הרי סיפור הוא הרבה מעבר ל"עלילה" או "תסריט". "סיפור", לפי התפיסה שלי, הוא חיבור בין חויה (מה קורה) למשמעות (למה קורה) וככזה אפשר לפתוח את כל הדיון למישורים אחרים לגמרי.
---------------------------------------------------------
נספחים
*יאיר רווה ב"סינמסקופ" כתב בעבר מאמר חשוב על מות הסיפור: http://cinemascope.mako.co.il/archives/3324
*נתנאל בולג כותב בבלוג שלו:
"הכשל נובע מהאמונה החמקמקה שאושר וסדר הם ברי השגה, שניתן לרכוש עליהם בעלות. אמונה מודרנית בעתיד טוב יותר מבוססת על שאיפות פיקטיביות. על היהודים נאסר להגיד את העתיד, אומר בנימין, רק להזכר שוב ושוב בעבר. שכן העתיד האמיתי נוצר דרך זכרון, פרשנות של העבר אל תוך ההווה. בציפייה היהודית אל בא הגאולה יש דריכות מיסטית אל מול הלא נודע, אל מול ערכו של הפעוט.
המשיחיות היא תנועה המנוגדת לגאולה, בקובעה כללים דטרמיניסטיים ותליית ציפיות המוחקות את ההיבט הבלתי ניתן לחיזוי והבנה של הגאולה. זאת בתורה איננה התרחשות בתוך רצף הזמן. היא חריגה לרגע ממנו, זליגה אל מחוץ להווה. אחרי מהפכות, אומר בנימין, אין עתיד חדש, אלא אותו עבר. המהפכות והגאולות הם הווה שחרג לרגע מרצף האירועים ההגיוני והסיבתי ובכך נגע בכל אותם רגעי מהפכה שהיו ויהיו. הזינוק אל עבר הדלתות הננעלות אסור לו להיות נינוח, אסור לו לזכור את תקיעת השופר שלאחריו. רק אמונה שלמה בבלתי נראה ובבלתי ניתן לחיזוי יכולה להיות גאולה."*שוקי בן נעים, תסריטאי, עם מחשבה על לקטורה של תסריטים שהוא ערך:
פרסום by Shuki Ben Naim.
*אסיים במייצג נוסף של התקופה: מותו של הפילם. וסופה של אמנות ההקרנה בפילם:.
תגובות
הוסף רשומת תגובה