על סטוריטלינג - אמנות הסיפור

על סטוריטלינג

מאמר ובסופו לינקים, סרטים  ומחשבות.

סטוריטלינג זה המצאה חדשה.

היו סיפורים בעבר כמובן, היו אנשים שסיפרו אותם, היו אנשים שהיו מצויינים בזה ואפילו ידעו לתאר את החויה ואת האמנות שבזה אבל סטוריטלינג כמילת-על שחורגת הרבה מעבר לאמנות הסיפור היא חדשה יחסית. מהו המובן החדש של סטוריטלינג? אתאר את נקודת המבט שלי: אנחנו חיים בעולם גלובלי וסיפורים שהיוו אמצעי של תרבויות שונות להנחיל משמעות והקשר לאדם הפרטי ולחברה הגיעו לשיא מסוים עם התפתחות מודעות אקדמית ומקצועית בנוגע לאמנות הסיפור. הספר של ג'וזף קמפבל "הגיבור בעל אלף הפרצופים", יחד עם כמויות המדריכים בנוגע לכתיבת תסריט ומבנה סיפור, עשו מה שמבט-על עושה: מחפש, מזהה וממפה תבניות ודפוסים חוזרים.

המצוד אחר תבניות נועד לשרת הן יוצרים, הן את המבקרים ואנשי המחקר שמנסים להפשיט את האמנות כצפרדע מתה כדי לברר באמצעותה אודות התרבות האנושית והן לקהל הרחב שמנסה לפענח את המניפולציה שמופעלת עליו ( אולי מתוך אשליית שליטה במימד המטלטל על מנת להשאיר את המימד הבידורי). מנקודת מבט היוצרים, כשאנחנו מדברים על תבניות בעולם הסיפור, אנחנו מציפים סתירה פנימית: סיפור תבניתי אינו סיפור. כלומר, החידוש וההזדהות עם המהלך הסיפורי הוא מרכיב אינהרנטי באמנות הזו. כך שנסיון לזהות תבניות דורש במקביל נסיון להסוות את התבניות הללו וכעבור זמן יש נסיונות לזהות את התבנית של ההסוואה ולהסוות אותה עוד ועוד. המנגנון זה אינו מיוצר. הוא נקודת ציון חשובה בתולדות האנושות ואפילו שיא. עמידה חיצונית, כאילו אובייקטיבית, המתבוננת על כל מה שאנושי ומנסה לפרק אותו.

העניין הוא שבמסגרת הדפוס החוזר על עצמו צריך לשאול מחדש: מהו סיפור. את מה אנחנו מפרקים. שאלה זו כשלעצמה הולכת צעד אחורה על מנת ללכת צעד הלאה. כשהאנושות מספרת סיפור גם אם זה בצורה לא מודעת לעצמה יש לכך משמעות וכאשר האנושות שואלת שאלות על הסיפור על אחת כמה וכמה. מאוד מפתה לענות על השאלה הזו כי היא מעין הצצה אל מאחורי הפרגוד כמו לנסות להבין מהי מיניות. אמנות הסיפור היא ראשונית כמעט כמו דחף השרדותי. היא מחזירה אותנו בדמיוננו לציורי מערות ולמדורה בוערת, היא מעלה אותנו לאולימפוס מורידה אותנו לשאול, היא מלווה אותנו בסיפורי בריאה ומסעות לאומיים ואישיים והיא מלווה אותנו בכל פעם שאדם פרטי עובר תחנה בחיים ששמה אותו על רצף תרבותי כלשהו שגדול ממנו כפרט. להבין את "זה" זה להבין הכל ובמקום מסוים זהו אתגר פוסט חילוני: כי החילוניות הוותה אלטרנטיבה לדת ואם היא רק תוכל לחשוף את המנגנון שקודם לדת, המנגנון שמייצר את הסיפור המיתי, הדתי, זה שהאדם זקוק לו, היא תוכל להכריז על נצחונה או כשלונה. או לחלופין, גילוי מטרתה האמיתית.

הסיפור שמאחורי הסיפור

לפני כמה שנים הרגשתי ש"סטוריטלינג" זו מילת הבאז הכי מעצבנת שיש. שכל קופירייטר סוג ד' הולך לסדנה שבה הוא ילמד איך לקחת מוצר ולהעניק לו "משמעות" עבור "הלקוח" כדי שהוא יקנה עוד וירגיש "מחובר למותג". אבל מאז עברתי כמה תהליכים, בעיקר כמרצה וכאחד ששנקודת המוצא שלו היא שהכוח של דמות גדול מכוחו של סיפור. אני אוהב להביא את מיפ-מיפ Road Runner כדוגמה להצבת דפוס עלילתי קבוע בכל אחד מהסרטונים שלו. מה יש לנו שם? דמויות. מה אין לנו? סיפור.

אבל זה לא נכון.

זה לא נכון כי כפי שאריק גולדברג, האנימטור הותיק אמר פעם בפאנל כלשהו: "דמות היא סיפור". כלומר, סיפור אינו עלילה ואינו "יצירת משמעות". מבט כזה על סיפור הוא מיושן כי מרגע שאנחנו כתרבות עצרנו לשאול שאלות על הסיפור שאנחנו מספרים אנחנו כבר נמצאים בעל כורחינו בשלב הבא.

מוקדם לדעת מהו השלב הבא (למרות שיש לי ניחושים) אבל נראה שסיפור, גם כשאנו מודעים לו, גם כשאנו מזהים בו תבניות, הוא כמו המים בהם אנו שוחים או, להבדיל, המטריקס (ועל זה כתבתי בניתוח של "רכבת הקרח"). הוא עוטף אותנו. הנסיון להשתחרר מהסיפור הוא קריאת תיגר על תפיסת המציאות שלנו כבני אדם ופירוק של מה שהופך אותנו לבני אדם. לא שזה לא אפשרי, אלא שאז אתה הופך ליצור פחות אנושי וזה, לדעתי, חלק מרכזי בעידן הפוסט הומניסטי בו אנו חיים ואני אדגים:

תרבות רעה

בעבר הלא רחוק הדגל של הנאורות היה ההומניזם. להיות מתקדם זה להיות הומניסט, להיות בן אדם. "האנושיות", ובעיקר לאחר מלחמות המאה שעברה, ייצגה את המקום הטהור אליו האנושות צריכה לשאוף. אבל דברים השתבשו. מעמדם של בני האדם אינו כפעם, בעלי החיים האחרים מזנבים בהם ומערערים על המושג "צלם" בו האנושות מתהדרת ובשמו גם מקנה לעצמה את הפריבילגיה לאכול בעלי חיים אחרים, נחותים ממנה. בנוסף, במבט מפוכח על המאה שעברה ניתן לומר שגם אלו שחוללו את זוועות המאה הקודמת הם בני אדם. ולא סתם בני אדם, אלא אנשי ספר ותרבות, מערביים, בעלי ידע במדע, טכנולוגיה, ספרות ומוסיקה, כל אותם דברים שהאנושות רואה בהם ביטוי ליתרון האדם.

יתרה מכך המושג "תרבות" עצמו הפך לשלילי. פעם התגאנו בכוחה של תרבות לבנות קומה על גבי הטבע. היום התרבות, כחלק משיח רדיקלי, הפכה למונח שלילי. תרבות היא כוחניות. היא אמצעי בידם של אינטרסנטים בעלי כוח לשמר את מעמדם. לפי גישה זו עלינו להאבק בתרבות כי אם התרבות אומרת שיש משמעות למשהו סימן שמישהו רצה שנרגיש כך, ואם מישהו רצה שנרגיש כך ויש לו מספיק כוח כדי לגרום לנו להרגיש כך, כנראה שעלינו להתקומם נגדו, יהא אשר יהא. הפיחות בערך התרבות ככלי בידי האדם להתגבר על מקומו הטיבעי גרם לפיחות גם ביכולתו של האדם לקיים בחירה אחראית בנוגע לחייו כפי ששיח הזהויות הולך וצובר תאוצה (מומלץ לקרוא את הפוסט הנהדר של רואי רביצקי על הבחירה:
https://www.facebook.com/roie.ravitzky/posts/10156533786530113 )

ומה עם מצב האמנות? אחרי מאה שקידשה את תפקידו של האמן, את הקונספטואליות והמינימליזם אנחנו אוספים את השאריות של דלות החומר ומתהדרים (בהכללה גסה!) באמנות שמתנערת מאומנות. המוזאון אינו המקום ל"מוזה" השורה על האדם ומביאה אותו לשיאים מוסריים, אסתטיים וטכניים אלא מסתפקת בלהפנות מראה נוחה מאיימת-לא מאיימת כלפי הבורגנות שלה היא חייבת את קיומה. לזה תוסיפו את הניתוק מהגוף, מהקשרים חברתיים ודתיים וגלובליזציה ושינויים רבים, טכנולוגיים וחברתיים שמעצבים בהדרגה אדם אחר שזקוק לסיפור אחר.

זוטופיה: ביולוגיה זה רע, תרבות זה רע

לספר סיפור

אז המטרה היא לא לספר סיפור אחר או לספר סיפור באופן אחר אלא לשאול למה. למה לספר סיפור. מה סיפור באמת נותן לי. אם אנו לא נכנעים למטריקס ולא מסתכלים על אמנות הסיפור ככלי פריבילגי גברי לבן לכפות על כולנו קפיטליזם, אם אנחנו כן מאמינים שיש ביצירה האנושית יכולת לברוא משהו שהוא מעבר לתוכן, מעבר לעלילה ומעבר ליצירת משמעות בריק הקיומי אז אנחנו צריכים לבוא יותר נקיים לדיון במהות הסיפור.

כדי לעשות זאת עלינו להבדיל בין סיפור לאמנות הסיפור ואת זה אעשה בהרחבה כשאכתוב על פיקסאר ברשומה הבאה. עלינו להבין שהכלים השונים הם סימפטומים, כלים לתקשורת, להבניה, להפעלת הצופה ולעוד משימות רבות שהן פועל יוצא של האמנות הזו. אבל היא לא הסיבה שלשמה התיישבנו ליד האח הבוערת מלכתחילה.

הסיבה האמיתית היא שסיפור שובר מחיצות. סיפור נועד לצרף את הבריות. אם בעבר עשה זאת על ידי אתוס או מוסר או רגש או הומניזם אז היום הוא עושה זאת בעצם היכולת שלו לומר לבני אדם: אתם יוצרים. באשר אתם, אתם מעניקים שם ומשמעות. לא כדי להסביר את עצמכם, אלא כדי להטיב עם ברואי הנפש שהם מעבר למחיצות הגוף, הבשר והחיים הפרטיים של האני הפרטי שלכם.

אתם אל.

השפה הקולנועית

אי אפשר לדבר על סטוריטלינג במנותק מהמדיום. מדיום אינו רק שפה הוא גם תוכן והוא גם מהות. סיפור קולנועי אינו דומה לסיפור כתוב. ההבדלים בצורה מחלחלים גם למהות: קולנוע למשל עוסק במה שקורה, בפעולות. הוא מציג את מה שנראה על פני השטח. כבר ברמת תסריט רגש צריך להיות מתורגם לפעולה, קונפליקט פנימי צריך להיות מתורגם להתרחשות. אנימציה כתת מדיום מביאה גם היא את המאפייינים הייחודיים לה. חלקם מאפיינים שנובעים מהאפשרויות שהטכניקה יוצרת וחלקם בגלל "אמת החומר" וההסטוריה של התפתחות האנימציה כשפה אמנותית.

המדיום איתו אנחנו עובדים מייצר סיפור מסוים.

מהי שפת הקולנוע?

הקולנוע הוא מציאות מדומה שאימצה את שפת המציאות (מבט, תנועה, שמע) והוסיפה עליו את המימד האקספרסיוניסטי של החלום ועליו את המימד האמנותי יצירתי שהוא המימד של שפת הקולנוע כשפה עצמאית.

למה לקולנוע יש שפה ולמה השפה הזו נרכשת וטבעית?

בניגוד לאגדה, ככל הנראה הצופים הראשונים שנחשפו לקולנוע לראשונה לא ברחו בצרחות מהרכבת הדוהרת של האחים לומיאר. הקולנוע עוסק במציאות אך הוא כבר קיים ביקום משלו. זה לא רק עולם של ייצוגים אלא עולם עם תחביר. זה עולם של מסמנים שיש לו הגיון פנימי ואמת פנימית. האמת הזו חורגת מעלילה ואף מסיפור כפי שאנו רגילים לדון בו כי כשהקולנוע משלב בין סיפור (משמעות) למראה ותנועה וקול (מציאות, הדמיה) הסיפור מתחיל לפני שהוא נראה. ישנו רגע שלפני המשמעות. זהו רגע שבו מתגלה ההבנה שהפירוק מוליד משהו חדש שעדיין אין לו שם.

במאמר הנהדר "A Theory of Film Music" של דן גולדינג על חולשת פסקולי הסרטים בתחילת המאה הנוכחית הוא מתאר את "אובדן הההסטוריה", את הציטוט המתמשך של ההווה. אותו דבר קורה עם תבניות סיפוריות: הסיפור הוא כבר רגע נתינת השם, הרגע בו כבר ברור מיהו ומהו הגיבור ומה המסע אותו הוא עובר. זהו כבר שלב מאוחר בו מתגבשת ההבנה לגבי מהות התהליך. המקום הכאוטי יותר שממנו מבליחה התובנה הזו הוא יחסנו למציאות הנראית ונובע מהקשר הרוחני שביננו לבין ההווה. אני לא יודע מה בתהליך הכימי המוחי מעביר מדימוי למשמעות או בכלל יוצר את הדימוי מלכתחילה אבל אני כן יודע שעבודה יצירתית נובעת מהכאוס שלפני והדיאלוג איתו. התוהו שצמא לכלים.

הכרות עם העבר התרבותי היא הכרות עם תהליך פירוק המראה. העובדה שהקולנוע הגיע תוך 100 שנה למצב של היבריס, אובר מודעות עצמית עד כליה וייבוש של מקורות חיותו, מאתגר את יכולות האדם להבין את המקום ממנו סיפורים באים. לשם כך יש צורך ללכת צעד אחורה ולפרק את מערכת היחסים שבין היוצר והיצירה. הסיבה שאנו יוצרים ומספרים סיפור אינה נובעת מכך שמדובר בכלי חברתי (גם) או בידורי (גם) ושיווקי ואף לא מהצורך ליצוק משמעות לכאוס הקיומי. הסיבה היא קדומה יותר: הסיפור תבוע בנו.

אנימציה: דמות לפני סיפור

מתוקף היותנו בני אדם אנחנו נובעים מתוכנו דמויות ועולמות. לכן אנימציה היא אותנטית כי היא מקדימה דמות לסיפור ובודאי לעלילה. הדמויות האלו לא עוברות מסע בהתחלה. הן קודם כל נוצרות. מאוד קשה לתאר אם בכלל את מה שקדם לזה אבל היצירה עצמה מעידה על מה שקדם. אנו שקועים בתרבות עכשווית ושוכחים איך הגענו לכאן. איך עברנו את ההסטוריה של האמנות של תאטרון וציור ופיסול והגענו לאמנות "עכשווית". התהליך הזה הוא תהליך של בירור תרבותי של נפש האדם והמציאות סביבו. המטא כשלעצמו הוא שלב חשוב. כדי לשבור קליפה צריך לזהות אותה. במקרה זה הקליפה היא לא רק המבנה של אמנות הסיפור אלא גם היחסים בין האדם לאמנות הסיפור. כבר אין לנו מדורות שבט ואין סיפור אחד לספר (TED הסיפור האחד) וכשיש כזה אנחנו מיד חושדים בו שהוא נועד לשרת את החזקים והמדכאים. מה שיש לנו זה צורך בדמיון כי הדמיון קודם לקיום שקודם למהות. זהו הרצון שאינו פונקציה של אירוע מחולל או מתגלגל. הדמיון הזה שקודם לדימוי טומן בחובו כבר את הרצון, את שאיפת החיים היותר עליונה, אך לא כעדות וסימפטום (לבריאות נפשית של רצון בחיים) אלא כהכרח (יצור יוצר). המודעות לנקודת הזמן הזו מאפשרת לנו להתייחס חזרה לממשות של נפש האדם מבלי להכנע לתלות המוחלטת שבין התבנית והפונקציונליות שלה. ואולי זו תרומתה העיקרית של האמנות לעולם: חוסר התוחלת שלה.

אחד החלומות שאני הכי זוכר היה על "היפה והחיה". חלמתי שאני יוצא מהקולנוע לאחר צפיה בסרט והחיה מביט בי עוזב את האולם. זה נחרט בי בעיקר כי בסוף הסרט החיה כבר לא היה חיה, הוא היה אדם, אבל הוא המשיך להתקיים הלאה כחיה כי הדמות היתה גדולה מהסרט, גדולה מהעלילה. בנוסף, דמות החיה, כמו פינוקיו וכמו דמויות אחרות לא באמת הופכות לאדם בסוף כי הקונפליקט שלהם מובנה. ההפיכה לאדם "אמיתי" מוציאה אותם מעולם הפנטזיה ומשחררת אותנו הצופים לעולם האמיתי אבל הקיום האמיתי המתמשך שלהם כדמות הוא כיצור עם קונפליקט מובנה: נסיכה ישנה, אדם חיה, ילד עץ. הכניסה שלנו לסרט היא תחומה בזמן אבל בזמן הזה היא נצחית. החיה לעולם לא יהפוך לאדם, פינוקיו לעולם יישאר ילד עץ כי אין באמת עולם בחוץ, אין גאולה מלאה. ובאמת במשך שנים דיסני לא סיפרו כמעט סיפורי המשך. כי אין המשך, יש הווה פנטסטי נצחי אבל לאחרונה, בעקבות היקום של מרוול ותופעות דומות שאנו נתקלים בהן מכל עבר, אנחנו מזהים המשך שאינו עלילתי אלא המשך של עולם. בו הדרמה הפרטית כבר אינה במרכז. אלא הדרמה של כולם: דמויות, ניצבים, רקעים… עולם בקונפליקט.

ועל כך בפעם אחרת.

---------------------------------------------------------------

נספחים, הערות והרהורים:

הביולוגיה של אמנות הסיפור: ווב-דוקו אינטרקטיבי עשיר: http://biologyofstory.com/#/

 בלוג טמבלר סטוריטלינג לאנימציה: http://storytellingisthekey.tumblr.com/

FOST: עמותה בשם "עתיד אמנות הסיפור" מציעה מגוון של סדנאות ומאמרים בנושא: https://futureofstorytelling.org/

סטוריטלינג:

המסע המופלא, כמסע הגיבור. מאמר וידאו בעברית:

סיפור

על סיפור- ג'ורג' סנדרס.

האם טכנולוגיה משנה את אמנות הסיפור?

אירה גלאס על סטוריטלינג:

למה ילדים הם תסריטאים גרועים?

עריכה היא סטוריטלינג:

מחשבות:

סיפור מטא, סיפור שמודע לתבניות הסיפוריות שלו הוא מאפיין מרכזי של הפוסט מודרניזם. יש בו מימד קדום יותר באירוע שרובינו מציינים כל שנה: ליל הסדר. בלילה הזה כל שנה אנחנו מתאספים לספר סיפור כחלק מטקס ותוך הבנה שלסיפור עצמו יש תפקיד לא פחות מהתוכן שלו. כי, אם לא שמתם לב, הגדה של פסח לא באמת מספרת את סיפור יציאת מצריים אלא בעיקר מספרת על לספר את הסיפור. מצאנו גלגולים עכשויים של סיפורי מטא: אלדין שבו הג'יני פועל כדמות בסרט וגם כמספר, סרטים כמו "לגו" ו"מוזר מכל דמיון" שעוסקים בדמות הגיבור ומנהלים דיאלוג ישיר עם ג'וזף קמפבל, "באפי" ו"קומיוניטי" ועוד ועוד. אבל המטא הוא מעין שלב ביניים. הוא כמו ציניקנים בפייסבוק. בשלב מסויים אם הם לא מביאים תוכן מקורי הם מגלים את מגבלות הכוח.

תורת הסיפור הפכה ללא טבעית מרגע שזוהתה כחיצונית לאדם. המפגש המחודש הוא דיאלוג ראשוני שקודם לקיום הפרט.

https://www.youtube.com/watch?time_continue=114&v=337Xio_29jQ

“השיח" הוא למעשה ה"סיפור" לפי ג'ודית באטלר. זהו המרחב בו אנו פועלים ובו אנו כלואים. חופש מהשיח? תלוי איך מסתכלים על זה. האם אתה קודם לשיח או שאתה פונקציה שלו. אין לי ספק לגבי התשובה כיוון שלמרות שאני אקזיסטנציאליסט אני יודע שמשהו קדם לקיום. ובמתח בינו לבין המהות אנחנו מדברים בשפת הקיום.