מהו סרט 'שלם'? מחשבה על משפחת סופרעל 2

סרט ההמשך ל"משפחת סופרעל" מגיע אלינו 14 שנה אחרי הסרט הראשון. זה המון זמן בעידן של צפיית בינג' ויקומים שלמים שנבראים ונהרסים בחצי מהזמן הזה. הסרט המקורי נחשב לאחד הסרטים הטובים ביותר של פיקסאר ויש שאומרים, אחד מסרטי גיבורי העל הטובים ביותר. הוא נגע בסוגיות חברתיות של תרבות של בינוניות, דיכוי, גבריות וכוחה של המשפחה הגרעינית. הסרט החדש אם כן חייב להצדיק את הזמן הארוך שעבר למרות שהוא ממשיך בדיוק מהנקודה בה נגמר הקודם.

לא תמצאו פה ביקורת על הסרט אלא מבט יותר פנימה בו אני מנסה להבין למה הסרט, ורבים אחרים לאחרונה, לא נותנים לי תחושה של חויה שלמה ואף נתפסים בעיניי ככאלו המונעים יותר מדי על ידי החלטות תסריטאיות.

הרשומה מכילה ספוילרים רבים לסרט ומומלץ לקרוא אותה לאחר צפיה בסרט.

מהו סרט שלם?

השאלה הקיומית עבורי היא האם הסיבה שאני ביקורתי יותר כלפי סרטים חדשים היא כי (מה לעשות) ילדותי שחלפה לה מזה כבר עברה בצפיה בסרטי דיסני והם מבחינתי מעיין עשיר לעיון חוזר במיתוסים וסטוריטלינג? האם הסיבה שקשה לי להנות מ"משפחת סופרעל 2" נובעת מכך שהנטיה שלי לחפש ולראות רבדי עומק בסרטים פשוט מפספסת פה משהו חדש או שישנן סיבות אובייקטיביות יותר?

כדי לנסות לענות על השאלה הזו אתייחס למושג שנשמע מופשט: מהו סרט "שלם"?

סרט שלם אינו סרט שבו כל השאלות נענות או שהדמות עוברת בהכרח תהליך מלא של חיפוש ומציאה. סרט "שלם" מבחינתי הוא כזה שמעורר תחושה שמאחורי הסרט עומדת אחדות רעיונית, עיצובית, סיפורית אחת שכוללת את כל מרכבי הבימוי השונים של הסרט, כפי שבראד בירד עצמו נוהג לומר: "להשתמש כמו האבוריגינים בכל החלקים של הבאפלו: אין אלמנט בעולם הבימוי שלא לוקח חלק בסרט וניתן לזלזל בו."

אחדות זו אין משמעה קו עלילה אחד או מסר אלא אחדות ברמה העמוקה שבה כל חלקי הפאזל הינם בעלי קול משמעותי אחד שהוביל הבימאי. קול שנותן לצופה אמון מוחלט ברצף הדיאלוגים, קטעי הפעולה, עריכת השוטים והמנעד הרגשי של הסרט.

אתן דוגמה מובהקת לסרט לא שלם:

"גנוב על העולם", הסרט השלישי בסדרת "Despicable me", מפתח כמה סיפורים מקבילים לדמויות השונות. דבר לגיטימי לחלוטין. אלא שהסיפורים מתפתחים במקביל ללא קשר ישיר, ויזואלי או רעיוני זה לזה. הם גם לא משפיעים אחד על השני לאורך הסרט או בסיומו: גרו מוצא את אחיו, הילדה הקטנה מחפשת חד קרן והאמא לומדת להאמין באימהות שלה על ידי העלבה ופגיעה בילדים ספרדים שמנים (אמיתי לגמרי). שלושת הסיפורים האלו לא סובבים סביב אותה תמה בשום צורה ונשארים ערוצי צפיה מקבילים לאורך הסרט. וחבל.

"משפחת סופרעל" המקורי התייחס לכמה סיפורים ודרמות אישיות שנגעו לדמויות השונות אבל זה היה סרט אחיד. הדמויות חיפשו את עצמן ומצאו את מקומן בתא המשפחתי. האתגרים שהמשבר של האב הציב בפניהן היוו מסע גיבור אישי קטן ופרטי שבשיאו, בהתאחדותה של המשפחה הגרעינית, מהווה קליימקס חזק מאוד כשהסיפור מגיע לסופו.

הדבר נוגע כמובן גם לתימות בהן עוסק הסרט, ליחס בין דרמה פנימית לדרמה חיצונית בסרט ובסרט אנימציה במיוחד בדימויים הזכירים מהסרט ובהם אני רוצה רוצה לתמקד פה.

משעבד המסך SCREENSLAVER

נתקלתי במספר ביקורות על הסרט שגרמו לי להרים גבה. הן התייחסו בחטף ל"מסר החינוכי של הסרט בכל הנוגע לסכנה בצפיה במסכים". וואו! איזו מלכודת פיקסאר מושלמת הוצבה פה ונפלתם לתוכה! בואו נסתכל על העניין הזה ברצינות. פיקסאר אכן זרקו מעין רמז שניתן לפרש אותה בטעות כ"עיסוק חינוכי בסוגיית המסכים" אבל זו מראית עין משוללת יסוד ברגע ששמים את הדברים בהקשר שלהם ואז מגלים תמונה הפוכה.

הרע של הסרט אכן משתמש במסכים כדי להפנט ולשלוט באנשים אבל יש להקשיב טוב לטענה של רע (כל רע) בסרט. הטענה שלו בסרט זה היא שאנשים תולים את גורלם בידי גיבורי-על ולא לוקחים אחריות על חייהם. מי שיוצא נגד תרבות המסכים והסופר גיבורים הדמיוניים שמופיעים בהם זה הרע של הסרט. הטובים דווקא משתפים פעולה עם גישת הראליטי של הצפת תכני גיבורים על גבי מסכים, תוך כדי הצגת הזוית האישית שלהם, על מנת להעצים את האהדה אליהם. האם מישהו דן באמת בטענה של הרע? האם הרעיון של אובדן האחריות של הציבור לחייו אכן צץ בסרט כתמה רחבה עם היבטים נוספים? הסרט הראשון עסק בזה ואף האדיר את המבט מעורר ההשראה שגיבורי על מפתחים בצופים בהם בהערצה כמו בסצנה היפה עם הילד שרואה את מר סופרעל מניף רכב באויר וכולו תדהמה; אבל הסרט השני עוסק בסוגיה רק בנקודה קטנה אחת נוספת: בתגובה לנזקים שהמשפחה עושה בתחילת הסרט באים אליהם בטענות שלקוחות מהסרט הראשון: אנו לא זקוקים לגבורה כי יש לנו ביטוח. זו אמירה נהדרת. ביטוח משמעו אי לקיחת אחריות אישית. מעין מנגון גיבוי לחיים שבו אין הקרבה וסיכון אמיתיים, אבל זו נקודה שלא חוזרת בסרט שוב. האסונות שבאים בהמשך מקבלים גיבוי מוחלט מכולם בציבור, בתקשורת ובמשטרה פשוט כי גיבורי העל הפכו למעין גיבורי ראליטי. אבל אף-אחד לא מבקר את זה בסרט. העובדה שהמסכים משרתים את גיבורי העל שלנו אינה נתונה לביקורת כלל אלא היא חלק מהמשחק הגדול והלגיטימי ואף מוצגת כחיובית כי היא מאפשרת לגיבורי-על נוספים "לצאת מהארון".

דימוי

כמו שכתבתי, בסרטי אנימציה, תמה, תסריט ומסע הגיבור הם חשובים ונחמדים אבל הדימוי הזכיר הוא אחד המרכיבים החשובים ביותר בקוהרנטיות ועומק של סרט. כשבת-הים קיבלה רגליים הרגליים היו משהו ממשי מאוד שתאר את העצמאות שלה, האנושיות שלה והמיניות שלה ולכן לקח חלק מרכזי מאוד בתמה של הסרט ולא רק כאמצעי עלילתי. הדימוי המרכזי ב"משפחת סופרעל 2" הוא ההפנוט של המסכים, העיניים הכחולות הבוהות במסך. אך מי הם המהופנטים? האם זה הציבור שמביט על גיבוריו בהערצה? אם זה אכן היה כך, אם תוכניתו של הרשע היתה לנצל את גיבורי העל להפנט את הציבור הרחב, זה היה מאוד הגיוני ומוצדק אבל הרשע פה עשה להפך. הוא הפנט את הגיבורים, את הטייקונים ואת מקבלי ההחלטות. למעשה הרע פה, אם היה באמת מונע מרציונליות כלשהי היה אמור להפנט את הציבור כדי להוכיח שברגע שהוא מביט על המסך, על גיבוריו ועל מקבלי ההחלטות, הפוליטיקאים והטייקונים הוא מפקיר את התודעה שלו ואת חייו. וזה כאמור לא מה שקרה בסרט.

הסרטים של פיקסאר מלאים בגיבורים שהדמויות מעריצות וכמעט תמיד דרך מסכים ולא דרך הכרות אישית: סאלי מעריץ את ווטרנוס (דוגמה לא טובה, כי הם כן הכירו לבסוף), ראמי העכברוש מעריץ את גוסטו, מיגל מעריץ את דה להקרוז בטלויזיה, קארל מעריץ בקולנוע את צ'ארלס מאנץ, וודי מעריץ את דמותו של עצמו המשתקפת לו בסדרת טלויזיה ואפילו שמחה מסתכלת על ריילי מבעד למסך קולנוע גדול. פיקסאר חוזרים שוב ושוב אל הערצה דרך מסכים, דרך קולנוע וטלויזיה. הגיבורים שלהם מעריצים גיבורים אחרים ואפילו המפגש הראשון שלנו עם משפחת סופרעל בסרט הראשון הוא דרך ראיון טלויזיה. מעבר לזה, בעולם של משפחת סופרעל, שהוא סוג של יקום מקביל לחיים בשנות ה-60(!), תרבות המסכים שם לא היתה קיימת וגם לא ראליטי, רשתות חברתיות ומסכי ענק. כולם לא היו דומיננטיים כל כך ובוודאי לא כמו המסכים הניידים שאנו מוצפים בהם כיום. כך שהסוגיה אינה באמת המסכים. הסוגיה האמיתית בסרט לדעתי וזו אחת הסיבות שהוא מפוספס, זה תחילת התקופה בה המדיה עיצבה את הגיבורים שלנו. ופיקסאר במסווה של ביקורת כלפי זה, למעשה אומרת לנו: זה גם מה שאנחנו עושים ואין לנו דרך להלחם בזה. הגישה הנוסטלגית שמעצימה את הגיבורים האלו אינה באמת מתליחה להציב להם אלטרנטיבה ראויה. מי שמהופנט פה, זה הגיבורים עצמם והבמאי שגורם לנו להעריץ אותם. אני חושב שקוקו היה התחלה של השתחררות מהקללה הזו של פיקסאר אבל הגיע הזמן אולי שפיקסאר יביאו לנו גיבור מסוג אחר, כזה שאינו מרים עיניים למעלה בהערצה אלא מהווה אישיות עצמאית לחלוטין. ללא נוסטלגיה, ללא מסך מתווך.

נספחים

ג'ק ג'ק.

הוא דמות מקסימה, באמת אבל אי אפשר להיות מופתעים במשך סרט שלם ממה שאנחנו הצופים יודעים כבר 14 שנים! כן! לג'ק ג'ק יש כוחות! ראינו את זה בסרט הראשון ואם שאר הדמויות בסרט לא ראו את זה אז בפעם הבאה אל תחכו 14 שנה לעשות סרט המשך.

תמה רוחבית בסרט:
בסרטי דיסני טווים תמות וויזואליות, אסתטיות, סימבוליות לאורך הסרט ויוצרים עומק שמגיע מכיוונים שונים. הדמויות השונות ב"היפה והחיה" למשל הן כולן קורבנות של חברה שמרנית: בל המשכילה, אביה הממציא והחיה, כולם נשפטים על ידי החברה על חריגותם. זוהי דוגמה קטנה לאיך שתמה נשזרת בסיפור בצורה ברורה אך לא בוטה. כך גם באלדין, דמויות רבות סובלות מהיותן תלויות במערכת חוקים שרירותית והינם עבדים גם שנראה שהן נמצאות בראש הפרמידה המעמדית. זו הסיבה שגם אלדין וגם ג'עפאר לא מוצאים בטיפוס לראש הפרמידה, מענה לצורך האמיתי שלהם.

משפחה גרעינית:

קיום הסרט בשנות השישים קשור למלחמה הקרה. לבראד בירד יש אובססיה מסוימת לפצצות אטום. כבר ב"ענק הברזל" העיסוק במלחמה הגרעינית הופיע וגם בסרטים שלכאוןרה אינם קשורים נעשו מחוות לסרטוני תעמולה בנושא הגרעין למשל הסרט "ידידך העכברוש" שליווה את הDVD של רטטוי הוא פרפרזה על "ידידך האטום" של דיסני, סרט תעמולה\הסברה על כוחו של הגרעין. גם ב"עולם המחר" נעשית הקבלה דומה בין עידן הגרעין לאוטופיה של עולם המחר. בלתי נמנע אם כן להרחיב את משחק המילים "משפחה גרעינית" כשמדברים על בראד בירד. אחד התת-מסרים של משפחת סופרעל עוסק בעוצמה שיש בתא המשפחתי. הכוחות של בני משפחת סופרעל נובעים מהדינמיקה הקבוצתית שלהם וניתן לראות ביטוי לכך גם ברמה הויזואלית של עיצוב הסרט כמו בפוסטר הזה:

שוקי בן נעים פורש את הקשר בין משפחת סופרעל למלחמה הקרה ולרטרופוטוריזם בשפה פשוטה ובהירה:


ארט: