הורטון הפיל החסידי

"לוינס מסיט את הדיון מן השאלה על אודות קיומו של אלוהים לשאלה על אודות משמעותו, והוא טוען שמשמעותו היא מוסרית." -עמית עסיס על לוינס מהקדמת הספר "אלוהים והפילוסופיה"

"מה זה שירותים?" -הורטון הפיל

נתחיל בסיפור חסידי ידוע שבאופן מפתיע מאוד תואם את הסיפור של "הורטון שומע מישהו".

הצַדיק הכַּפרי / על־פי שלום אָשליַאשֶׁק כּבָר מָלאוּ שׁלוֹש-עֶשׂרֵה שָׁנה. הוא אינֶנוּ יכוֹל לִקרוֹא אפילו "שׁמַע" (תפילת "שׁמַע ישׂרָאל"), וראשׁ השָׁנה ממַשׁמֵשׁ וּבָא.
וּשׁריקה חדָה עוֹבֶרת על פּנֵי בּית־הכּנֶסת הבּוֹכֶה.
כָּל קהַל המתפַּללים נֶחרַד!
– מי הוא זה? מה זאת? מי שׁוֹרק בַּמקוֹם הקדוֹש?
אבא חפֵץ לֶאחוֹז בּעוֹרפּוֹ ול"דורסוֹ", כּוּלם – להַכּוֹתוֹ.
פּתאוֹם פּוֹנה הרַב הקדוֹש אל הקהָל ושׁוֹאל:
"איֵה הצַדיק אשֶׁר קָרע את גזַר־הַדין, אשׁר נָקב וחָדר עד השׁמַיִם, ויתֵן דֶרך לִתפילוֹתינוּ לַעבוֹר שָׁמה?"
אבָל הצַדיק לא היה עוֹד בּבית־הכּנֶסת...
הוא בָּרח מִשׁם, חָלץ את נעָליו, שָׂם אוֹתן על שִׁכמוֹ, והוא צוֹעד הלוֹך וצעוֹד אל כּפַר מוֹשׁבוֹ... 
והרַבּי עמַל, כּדי שׁיֵדע לפחוֹת את "שׁמַע" בּראשׁ השָׁנה, והוֹרָיו יוּכלוּ לָקחת אוֹתוֹ הָעירָה.
בּית־הכּנֶסת מלֵא אנָשׁים, גדוֹלים וּקטַנים, לבוּשׁים לבן ועליהם טליתוֹת, וקוֹל תפילָתם גוֹבר והוֹלך.
קוֹל בּכי חנוּק מִתפָּרץ מֵעֶזרת הנָשׁים, ויַאשֶׁק, לָבוּשׁ בּגָדיו החדָשׁים, עוֹמד ושׂערוֹתָיו נוֹפלוֹת מִתַחת לכוֹבעוֹ על פָּניו. פּתאוֹם הוא עוֹזֵב את מקוֹמוֹ וּפוֹרץ לוֹ דֶרך וניגשׁ ועוֹמד לצַד החזָן. ה"סידוּר" אשֶׁר נָתן לוֹ אביו, נוֹפל מיָדוֹ, והוא עוֹמד... וּמַבּיט. 
נעָרים שׁוֹבָבים רוֹאים את יַאשֶׁק, רוֹמזים אישׁ לרֵעהוּ, מַראים עלָיו בּאֶצבְּעוֹתיהֶם, צוֹחקים בַּלָאט, ואֶחד מהֶם ניגַשׁ אלָיו וסוֹטר בּאֶצבַּע... על חוֹטמוֹ.
הוא אינֶנוּ שׁוֹמע, איננוּ מַרגישׁ. הוא עוֹמד וּמַבּיט פּעם בחזָן, פּעם ביהוּדים הבּוֹכים. הנֵה לפָניו פּרוֹכֶת הקוֹדֶש (הווילוֹן שׁל ארוֹן הקוֹדש) הלבָנה, ועלֶיה כּתוּב באוֹתיוֹת זָהב "קוֹדֶשׁ לה'". הָאלוֹהים הוא בּוַודַאי שָׁם, מֵאחוֹרֵי הפָּרוֹכֶת – הוא חוֹשׁב בּלִבּוֹ.
אִמוֹ מבֶּטת בּו... היא רוֹאָה אוֹתוֹ עוֹמד ולוֹטש עינָיו על כָּל אשֶׁר מסָביב, והסידוּר נוֹפל מיָדוֹ. והיא מִתאַנחַת ואוֹמֶרת בּלִבּה: "פַלָאח, גוֹי גמוּר!" ואביו רוֹאֶה אוֹתוֹ מִתַחת לטָלית וּמִתאַנח מָרה: "ריבּוֹנוֹ – שׁל – עוֹלם! יָבוֹא נא גם זיכרוֹנוֹ לפָניךָ!"
ויַאשֶׁק עוֹמד ולוֹטש את עינָיו. הכּול בּוֹכים, הכּול מתפַּללים, הכּול קוֹראים אל האלוֹהים בּחוֹזקה, וגם הוא חפֵץ לַעשׂוֹת כּמוֹהֶם. גם הוא חפֵץ להִתפּלֵל. גם הוא חפץ לא לבכּוֹת, לא לצעוֹק, אך להוֹדוֹת וּלהַלֵל לה' הוא חפץ! על הכּול הוא רוֹצֶה להוֹדוֹת!
הוא חוֹטף את סידוּרוֹ, פּוֹתח אוֹתוֹ... אצֶל "קריאת שׁמע" וּמַתחיל:
"א-ל מ-ל-ך נ-א-מן"...
אבָל התפילה הזֹאת... הוא אינוֹ מבינהּ. זהו אך לַחשׁ, לחש יבֵשׁ... הוא חפֵץ להוֹדוֹת וּלהלֵל בּאמוּנָה, מֵעומֶק לִבּוֹ... הוא ירֵא את היהוּדים המִתפַּללים, הקָהל הגדוֹל המתפַּלל בּאוֹפֶן אחֵר. אך תַאוָותוֹ מתגַבֶּרת עליו – ה' הוא גבוֹה על כּוּלם! הוא מוּכרָח!
הוא נוֹתן את אֶצבְּעוֹתיו אֶל פּיו...

בסרט, בניגוד לספר, ישנם רבדים שונים של קשיי תקשורת. בספר זהו רק הורטון שצריך להתמודד עם הנסיון להסביר את עצמו מול קהל עוין. אנשי "הוויל" ("whoville") לעומתו מכירים בקיומו של הורטון והשפעתו על חייהם לכל אורך הדרך. אבל על פי הסרט להורטון ולפערי השפה שלו עם אנשי הוויל יש כבר השלכות דתיות. כי הם לראשונה נזדקקים להכרה שיש משהו שהוא מעבר לעולמם ונאלצים לתקשר איתו על מנת להבטיח את גורלם. המתח בין ראש העיר לאנשי העיר ובעיקר עם הועדה העליונה של העיר הופך להיות מרכזי עד כדי שהוא נהיה מקביל לחלוטין לקשיי התקשורת של הורטון עם שוכני הג'ונגל.

הקבלה נוספת בין עולמו של הורטון לעולמם של אנשי הוויל, גם היא תוצר מקורי של הסרט והיא המימד החינוכי. מישהו שם החליט שהורטון יהיה המחנך של הג'ונגל. ומישהו החליט שג'וג'ו (הילד שמציל בקריאתו את כל העיר) יהיה הבן של ראש העיר. על ידי זה השיגו היוצרים כמה מטרות (כמו יצירת רגש אבהי ואחראי להורטון ועימות אידאולוגי עם הקנגורו על "חינוך ביתי") אבל בראשן העובדה שבין ג'וג'ו לאביו יש משבר רציני שנובע מפערים שקשה לגשר עליהם.
ג'וג'ו הוא ילד אימו, שתקן ומופנם. הוא לא מוציא הגה כל הסרט (אני צודק?) בזמן שאבא שלו, קצת כמו הקנגורו, כבר בונה לו עתיד שתפור למידותיו: "אתה יכול להיות איזה ראש עיר שאתה רוצה! קפדן או מאציל סמכויות!"

ומה מעסיק את ילד האימו?
בהתחלה לא ברור. אנחנו רק רואים שהוא מתגנב באישון לילה אל מצפה כוכבים נטוש ועושה שם משהו.
רגע! מצפה כוכבים?! האם המשמעות היא שפעם אנשי הוויל עסקו בשאלות בדבר מה שנמצא מעבר להם והדחף הזה פשוט התנוון עם השנים עקב יציבות האקלים והסדר החברתי? נראה שכן...
בכל מקרה, אחר כך אנחנו רואים שג'וג'ו הוא יוצר: כאשר יש צורך להקים המולה גדולה כדי שתושבי הג'ונגל יכירו בקיומם אנחנו מגלים שהוא בנה מערך מורכב של כלים שקשה למצוא להם שום יעוד מלבד לעשות רעש נורא:



ההנחה שלי היא שג'וג'ו לא תכנן שזה יהיה היעוד של מה שהוא בונה. קודם כל: כי אם הוא היה משמיע חלק מהרעש שהקים לפני כן כולם היו יודעים על הפרויקט הסודי שלו. הסיבה השניה היא שהפרויקט של ג'וג'ו הוא פרויקט אמנותי. וכשאני אומר אמנותי אני מתכוון קודם כל ללא פונקציונלי. ג'וג'ו יצר את הפרויקט הסודי קודם כל מתוך נביעה פנימית בלתי מוסברת. אין שום הגיון ליצירה אמנותית. הפונקציונליות יכולה להיות גורם משני ליצירה אבל המעשה האמנותי, וודאי משהו הזוי כמו מה שג'וג'ו בנה, חייב להיות קודם כל כורח פנימי.
המעשה האמנותי, כמו הצעקה הלא מילולית, היא משהו שזוכה למשמעות רק בשלבים מתקדמים שלו. כלומר, במפגש עם קהל, במפגש עם "אחר" שומע, ביות חלק מתרבות. הכוח של ג'וג'ו, גם ביצירה וגם בתיקון עולם היה בגלל שהוא לא פעל ממניע. או יותר נכון: הוא פעל מחוסר. פערי השפה הבין דוריים בינו לאביו הם שהפנו אותו לאפיק לא מילולי. ובסופו של דבר הוא שצעק את הצעקה האחרונה.

ההקבלה לסיפור החסידי אם כן היא בכמה רמות אבל המרכזית שבהן היא בזה שהילד בסיפור החסידי מצליח להבקיע את החומות דווקא על ידי צעקה בלתי מוסברת. לא אמירה אלא שריקה, מה שעומד בניגוד לכל תפילה או אמירה שיש בה תוכן ספציפי שמנסה לתקשר ("אנחנו כאן!") וכך גם מכונה התקיעה בשופר: קול פשוט. לא "תפילה" לא מלל, אלא כמעט געיה. שזה דבר מפתיע כי השופר עצמו הוא קרן של חיה שגועה (זה כמו שהציפורניים שלי ישמיעו קול אנושי). מה שעוד מפתיע זה שהאובייקט המתווך בין הורטון לראש העיר נראה כמו שופר ושהוא דו כיווני (נועד הן לדיבור והן להקשבה, וזה קשור לעוד משהו שאף פעם לא הבנתי. האם הקריאה "שמע ישראל" זו פניה לאל שישמע את ישראל, או פניה לישראל שישמע את האל? דו הכיווניות מובנית בטקסט.). ומה שהכי מפתיע זה שג'וג'ו בוחר להשתמש באותו כלי כדי לצעוק את הצעקה שלו, זו שאין בה מילים. זו שבסופו של דבר מעבירה את הקיטרוג בשמיים.

"לוינס מסיט את הדיון מן השאלה על אודות קיומו של אלוהים לשאלה על אודות משמעותו, והוא טוען שמשמעותו היא מוסרית." -עמית עסיס על לוינס מהקדמת הספר "אלוהים והפילוסופיה"

"מה זה שירותים?" -הורטון הפיל

נתחיל בסיפור חסידי ידוע שבאופן מפתיע מאוד תואם את הסיפור של "הורטון שומע מישהו".
הצַדיק הכַּפרי / על־פי שלום אָש

ליַאשֶׁק כּבָר מָלאוּ שׁלוֹש-עֶשׂרֵה שָׁנה. הוא אינֶנוּ יכוֹל לִקרוֹא אפילו "שׁמַע" (תפילת "שׁמַע ישׂרָאל"), וראשׁ השָׁנה ממַשׁמֵשׁ וּבָא. והרַבּי עמַל, כּדי שׁיֵדע לפחוֹת את "שׁמַע" בּראשׁ השָׁנה, והוֹרָיו יוּכלוּ לָקחת אוֹתוֹ הָעירָה. בּית־הכּנֶסת מלֵא אנָשׁים, גדוֹלים וּקטַנים, לבוּשׁים לבן ועליהם טליתוֹת, וקוֹל תפילָתם גוֹבר והוֹלך. קוֹל בּכי חנוּק מִתפָּרץ מֵעֶזרת הנָשׁים, ויַאשֶׁק, לָבוּשׁ בּגָדיו החדָשׁים, עוֹמד ושׂערוֹתָיו נוֹפלוֹת מִתַחת לכוֹבעוֹ על פָּניו. פּתאוֹם הוא עוֹזֵב את מקוֹמוֹ וּפוֹרץ לוֹ דֶרך וניגשׁ ועוֹמד לצַד החזָן. ה"סידוּר" אשֶׁר נָתן לוֹ אביו, נוֹפל מיָדוֹ, והוא עוֹמד... וּמַבּיט. נעָרים שׁוֹבָבים רוֹאים את יַאשֶׁק, רוֹמזים אישׁ לרֵעהוּ, מַראים עלָיו בּאֶצבְּעוֹתיהֶם, צוֹחקים בַּלָאט, ואֶחד מהֶם ניגַשׁ אלָיו וסוֹטר בּאֶצבַּע... על חוֹטמוֹ. הוא אינֶנוּ שׁוֹמע, איננוּ מַרגישׁ. הוא עוֹמד וּמַבּיט פּעם בחזָן, פּעם ביהוּדים הבּוֹכים. הנֵה לפָניו פּרוֹכֶת הקוֹדֶש (הווילוֹן שׁל ארוֹן הקוֹדש) הלבָנה, ועלֶיה כּתוּב באוֹתיוֹת זָהב "קוֹדֶשׁ לה'". הָאלוֹהים הוא בּוַודַאי שָׁם, מֵאחוֹרֵי הפָּרוֹכֶת – הוא חוֹשׁב בּלִבּוֹ. אִמוֹ מבֶּטת בּו... היא רוֹאָה אוֹתוֹ עוֹמד ולוֹטש עינָיו על כָּל אשֶׁר מסָביב, והסידוּר נוֹפל מיָדוֹ. והיא מִתאַנחַת ואוֹמֶרת בּלִבּה: "פַלָאח, גוֹי גמוּר!" ואביו רוֹאֶה אוֹתוֹ מִתַחת לטָלית וּמִתאַנח מָרה: "ריבּוֹנוֹ – שׁל – עוֹלם! יָבוֹא נא גם זיכרוֹנוֹ לפָניךָ!" ויַאשֶׁק עוֹמד ולוֹטש את עינָיו. הכּול בּוֹכים, הכּול מתפַּללים, הכּול קוֹראים אל האלוֹהים בּחוֹזקה, וגם הוא חפֵץ לַעשׂוֹת כּמוֹהֶם. גם הוא חפֵץ להִתפּלֵל. גם הוא חפץ לא לבכּוֹת, לא לצעוֹק, אך להוֹדוֹת וּלהַלֵל לה' הוא חפץ! על הכּול הוא רוֹצֶה להוֹדוֹת! הוא חוֹטף את סידוּרוֹ, פּוֹתח אוֹתוֹ... אצֶל "קריאת שׁמע" וּמַתחיל: "א-ל מ-ל-ך נ-א-מן"... אבָל התפילה הזֹאת... הוא אינוֹ מבינהּ. זהו אך לַחשׁ, לחש יבֵשׁ... הוא חפֵץ להוֹדוֹת וּלהלֵל בּאמוּנָה, מֵעומֶק לִבּוֹ... הוא ירֵא את היהוּדים המִתפַּללים, הקָהל הגדוֹל המתפַּלל בּאוֹפֶן אחֵר. אך תַאוָותוֹ מתגַבֶּרת עליו – ה' הוא גבוֹה על כּוּלם! הוא מוּכרָח! הוא נוֹתן את אֶצבְּעוֹתיו אֶל פּיו... וּשׁריקה חדָה עוֹבֶרת על פּנֵי בּית־הכּנֶסת הבּוֹכֶה. כָּל קהַל המתפַּללים נֶחרַד! – מי הוא זה? מה זאת? מי שׁוֹרק בַּמקוֹם הקדוֹש? אבא חפֵץ לֶאחוֹז בּעוֹרפּוֹ ול"דורסוֹ", כּוּלם – להַכּוֹתוֹ. פּתאוֹם פּוֹנה הרַב הקדוֹש אל הקהָל ושׁוֹאל: "איֵה הצַדיק אשֶׁר קָרע את גזַר־הַדין, אשׁר נָקב וחָדר עד השׁמַיִם, ויתֵן דֶרך לִתפילוֹתינוּ לַעבוֹר שָׁמה?" אבָל הצַדיק לא היה עוֹד בּבית־הכּנֶסת... הוא בָּרח מִשׁם, חָלץ את נעָליו, שָׂם אוֹתן על שִׁכמוֹ, והוא צוֹעד הלוֹך וצעוֹד אל כּפַר מוֹשׁבוֹ...

בסרט, בניגוד לספרהמקורי של דוקטור סוס, ישנם רבדים שונים של קשיי תקשורת. בספר זהו רק הורטון שצריך להתמודד עם הנסיון להסביר את עצמו מול קהל עוין. אנשי "הוויל" ("whoville") לעומתו מכירים בקיומו של הורטון והשפעתו על חייהם לכל אורך הדרך. אבל על פי הסרט להורטון ולפערי השפה שלו עם אנשי הוויל יש כבר השלכות דתיות. כי הם לראשונה נזדקקים להכרה שיש משהו שהוא מעבר לעולמם ונאלצים לתקשר איתו על מנת להבטיח את גורלם. המתח בין ראש העיר לאנשי העיר ובעיקר עם הועדה העליונה של העיר הופך להיות מרכזי עד כדי שהוא נהיה מקביל לחלוטין לקשיי התקשורת של הורטון עם שוכני הג'ונגל. הקבלה נוספת בין עולמו של הורטון לעולמם של אנשי הוויל, גם היא תוצר מקורי של הסרט והיא המימד החינוכי. מישהו שם החליט שהורטון יהיה המחנך של הג'ונגל. ומישהו החליט שג'וג'ו (הילד שמציל בקריאתו את כל העיר) יהיה הבן של ראש העיר. על ידי זה השיגו היוצרים כמה מטרות (כמו יצירת רגש אבהי ואחראי להורטון ועימות אידאולוגי עם הקנגורו על "חינוך ביתי") אבל בראשן העובדה שבין ג'וג'ו לאביו יש משבר רציני שנובע מפערים שקשה לגשר עליהם. ג'וג'ו הוא ילד אימו, שתקן ומופנם. הוא לא מוציא הגה כל הסרט (אני צודק?) בזמן שאבא שלו, קצת כמו הקנגורו, כבר בונה לו עתיד שתפור למידותיו: "אתה יכול להיות איזה ראש עיר שאתה רוצה! קפדן או מאציל סמכויות!" ומה מעסיק את ילד האימו? בהתחלה לא ברור. אנחנו רק רואים שהוא מתגנב באישון לילה אל מצפה כוכבים נטוש ועושה שם משהו. רגע! מצפה כוכבים?! האם המשמעות היא שפעם אנשי הוויל עסקו בשאלות בדבר מה שנמצא מעבר להם והדחף הזה פשוט התנוון עם השנים עקב יציבות האקלים והסדר החברתי? נראה שכן... בכל מקרה, אחר כך אנחנו רואים שג'וג'ו הוא יוצר: כאשר יש צורך להקים המולה גדולה כדי שתושבי הג'ונגל יכירו בקיומם אנחנו מגלים שהוא בנה מערך מורכב של כלים שקשה למצוא להם שום יעוד מלבד לעשות רעש נורא: ההנחה שלי היא שג'וג'ו לא תכנן שזה יהיה היעוד של מה שהוא בונה. קודם כל: כי אם הוא היה משמיע חלק מהרעש שהקים לפני כן כולם היו יודעים על הפרויקט הסודי שלו. הסיבה השניה היא שהפרויקט של ג'וג'ו הוא פרויקט אמנותי. וכשאני אומר אמנותי אני מתכוון קודם כל ללא פונקציונלי. ג'וג'ו יצר את הפרויקט הסודי קודם כל מתוך נביעה פנימית בלתי מוסברת. אין שום הגיון ליצירה אמנותית. הפונקציונליות יכולה להיות גורם משני ליצירה אבל המעשה האמנותי, וודאי משהו הזוי כמו מה שג'וג'ו בנה, חייב להיות קודם כל כורח פנימי. המעשה האמנותי, כמו הצעקה הלא מילולית, היא משהו שזוכה למשמעות רק בשלבים מתקדמים שלו. כלומר, במפגש עם קהל, במפגש עם "אחר" שומע, ביות חלק מתרבות. הכוח של ג'וג'ו, גם ביצירה וגם בתיקון עולם היה בגלל שהוא לא פעל ממניע. או יותר נכון: הוא פעל מחוסר. פערי השפה הבין דוריים בינו לאביו הם שהפנו אותו לאפיק לא מילולי. ובסופו של דבר הוא שצעק את הצעקה האחרונה. ההקבלה לסיפור החסידי אם כן היא בכמה רמות אבל המרכזית שבהן היא בזה שהילד בסיפור החסידי מצליח להבקיע את החומות דווקא על ידי צעקה בלתי מוסברת. לא אמירה אלא שריקה, מה שעומד בניגוד לכל תפילה או אמירה שיש בה תוכן ספציפי שמנסה לתקשר ("אנחנו כאן!") וכך גם מכונה התקיעה בשופר: קול פשוט. לא "תפילה" לא מלל, אלא כמעט געיה. שזה דבר מפתיע כי השופר עצמו הוא קרן של חיה שגועה (זה כמו שהציפורניים שלי ישמיעו קול אנושי). מה שעוד מפתיע זה שהאובייקט המתווך בין הורטון לראש העיר נראה כמו שופר ושהוא דו כיווני (נועד הן לדיבור והן להקשבה, וזה קשור לעוד משהו שאף פעם לא הבנתי. האם הקריאה "שמע ישראל" זו פניה לאל שישמע את ישראל, או פניה לישראל שישמע את האל? דו הכיווניות מובנית בטקסט.). ומה שהכי מפתיע זה שג'וג'ו בוחר להשתמש באותו כלי כדי לצעוק את הצעקה שלו, זו שאין בה מילים. זו שבסופו של דבר מעבירה את הקיטרוג בשמיים. יוצא שהורטון הוא אכן סיפור מאוד "חסידי" במובן הזה שהוא מציג את הדרך העוקפת, זו הלא ממוסדת, הרגשית, הפנימית והכמעט "חייתית" כבעלת עוצמות שמסוגלות להתעלות מעל ליהדות היומיומית, המסודרת, ההלכתית הקרה, הבורגנית. וג'וג'ו מוסיף על זה גם את הרובד של הביטוי האמנותי. גמר חתימה טובה ושנת יצירה פוריה! ***

חומרים נוספים, ארט, ולינקים:

גרסה הטלויזיונית של האחים וורנר 1970:

מאחורי הקלעים:

עוד: סצינה שנחתכה: ג'וג'ו מדבר ואפילו שומע את הורטון: שמתם לב עד כמה הסיום של הסרט דומה לסיום של "גברים בשחור"? אלה עיצובים מדהימים בעיניי, בכלל אהבתי איך הסרט הצליח ליצור אנימצית תלת לא בובתית, מאוד זורמת וקרטונית, כן, יותר מפיקסאר: מקורות לארט: http://www.patchoforange.com/blog/2009/1/13/horton.html http://www.sangjunart.com/g_fa_horton_all.html http://mrjakeparker.com/2009/04/23/whoville-concept-art/ http://www.simplestroke.com/wp/?p=294

יוצא שהורטון הוא אכן סיפור מאוד "חסידי" במובן הזה שהוא מציג את הדרך העוקפת, זו הלא ממוסדת, הרגשית, הפנימית והכמעט "חייתית" כבעלת עוצמות שמסוגלות להתעלות מעל ליהדות היומיומית, המסודרת, ההלכתית הקרה, הבורגנית.
וג'וג'ו מוסיף על זה גם את הרובד של הביטוי האמנותי.

גמר חתימה טובה ושנת יצירה פוריה!

***

חומרים נוספים, ארט, ולינקים:

גרסה הטלויזיונית של האחים וורנר 1970:

מאחורי הקלעים:

עוד:

סצינה שנחתכה: ג'וג'ו מדבר ואפילו שומע את הורטון:

שמתם לב עד כמה הסיום של הסרט דומה לסיום של "גברים בשחור"?



אלה עיצובים מדהימים בעיניי, בכלל אהבתי איך הסרט הצליח ליצור אנימצית תלת לא בובתית, מאוד זורמת וקרטונית, כן, יותר מפיקסאר:







דוגמאות צבע:


ארט:

וארט, כנראה די ישן כי רואים בו שמי שהכריח את ג'וג'ו לצעוק היה ראש העיר, כמו בספר המקורי:


מקורות לארט:
http://www.patchoforange.com/blog/2009/1/13/horton.html
http://www.sangjunart.com/g_fa_horton_all.html
http://mrjakeparker.com/2009/04/23/whoville-concept-art/
http://www.simplestroke.com/wp/?p=294