מאמר על וול-אי, נוח ופוסט-הומניזם

וול-אי הוא סרט פוסט אפוקליפטי שמתייחס בדרכים רבות לסיפור נוח.

אני מתכוון להציג עד כמה הוא מהווה פרשנות לסיפור נוח ועד כמה ניתן דרכו להתבונן בסוגיות עקרוניות ועכשוויות, בדגש על סימבוליקה מינית. בנימה אפולגטית אעיר שהמאמר אינו פוליטיקלי קורקט. הוא מתייחס למגדר ולפערים תרבותיים. בחלקו הוא מבוסס על הנחות יסוד שלי שלא בטוח כי אצליח להבהיר ועלולות להתפרש לא נכון. בכל מקרה אשמח להערותיכם בכל נושא שיעלה כאן.

איור למקור ראשון: מנחם הלברשטט

מאבק בין הגברי והנשי כמאבק בין העולם (הטבע) לתרבות (האנושות)

הדרמה של המבול לא מתחילה עם נוח ולא מסתיימת בנוח. נוח הוא חוליה בשרשרת של התמודדות האדם עם הגירוש מגן עדן. מנקודת מבט פסיכולוגית-מגדרית-סימבולית סיפור הגירוש מגן עדן הוא סיפור של התפכחות והתבגרות. האדם עובר במעבר חד מעולם אידאי לעולם ארצי שעבורו הוא ירידה. וכמובן, שהוא תולה את האשמה באישה שגרמה לו לאכול את פרי עץ הדעת. אני נוטה להשוות בין הגירוש לגן עדן לתהליך ההתבגרות, שכמובן מעורבת בו גם התבגרות מינית: האדם שהיה אוטונומי פתאום נזקק לאישה והיא נזקקת לו. גן עדן מייצג את השלב שלפני, את המקום הגברי האוטיסטי שבו הכל דמיון, הכל ייצוגים שונים של ה"אני" הגברי. גם הפנטסיה הנשית, בדמותה של לילית בגן עדן, היא תוצר דמיוני גברי. חטא פרי עץ הדעת אמנם מוצג כ"חטא" אבל זהו חטא בלתי נמנע - חטא שמהותו היא תחילת עצמאותה של האנושות ועמידתה בפני עצמה כנגד האל. זהו תהליך פרדוקסלי שבו העצמאות, הרצויה על ידי האל, מתבטאת קודם כל במרידה בו. אני מאמין שכל הורה למתבגר מבין זאת (במקרה שלי גם ילד בן 4 זה מספיק...)

לאחר אותו אובדן תמימות מתחילים הגעגועים לתמימות שאבדה. געגועים שיש בהם זלזול  וכעס כלפי העולם הארצי, החלקי, הלא-אידאי. לפי הפרשנות שלי זה מתבטא בפסוק שמתאר את החטא שגרם למבול: "ויקחו להם בני האלים מבנות האדם". אני מצייר זאת כמעין פלישת חייזרים מגן עדן שלוקחים מבנות האדם. במובן הנפשי מדובר פה בכוחות ילדותיים שלא משלימים עם ההתבגרות ומתייחסים לאישה האנושית כחפץ.

המבול כאתחול

אחד הפערים הגדולים בין האישה לגבר היא אותו עניין של החזרה לתמימות שאבדה. בעוד הגבר תופס את עצמו כיצור שלם, תמים, גם לאחר אובדן בתוליו (זו אשליה כמובן) האישה עוברת תהליך בלתי הפיך. אובדן התמימות עבור האישה, שנוצר במגע המיני, הופך לעובדה פסיולוגית מוחשית ובלתי הפיכה. חוה יודעת שלא חוזרים לגן עדן, היא יודעת שהתהליך שמתחיל עכשיו עם הגירוש הוא תהליך של התאקלמות ומימוש רוחני בעולם חומרי. הגבר, לעומתה, לא מבין את זה ונאבק בכוחות החומר וחלקיות הקיום. זוהי הפרשנות שלי למאבק בין "בני האלים" ל"בנות האדם".

ומהו בעצם מבול? מבול הוא חידוש הבריאה על ידי מוות. מחיקה. איבוד של החיים. במישור הסימבולי-מגדרי המבול הוא המחזור (או טבילה, שהיא אירוע התחדשותי שתלוי במחזור החודשי), הצפה של מעיינות התהום שמוחקת והורסת את כל החיים על כדור הארץ על מנת להתחדש, לאפשר חיים אבל הפעם בצורה מתוקנת. ניתן לראות במבול תגובת-נגד נשית של עולם הטבע שמקיא מעליו את הגורם הזר, החיצוני שהוא האנושות.

אבל התהליך של המרידה הנשית אינו מושלם כי הימצאות האדם כחלק מהטבע היא עובדה מוגמרת. הזרע נטמן באדמה וכך נשאר נוח בעולם יחד עם ההבטחה האלוהית שהשמדה טוטלית של החיים לא תקרה בשנית.

דבר זה מחייב את השניים להתחיל לחיות יחד.

מגדל בבל

השלב השלישי המתואר בתנ"ך, הוא גם כן כולל חטא ובריאה מחודשת. החטא הוא מגדל בבל: האנושות, במקום להתפזר ולחיות בעולם, בנתה עיר מגדל והתכנסה שם כשהמטרה היא לטפס למעלה, להתרחק מן האדמה ולגעת בשמיים. מעין חזרה פאלית-גברית לגן-עדן, לעולם של אידאות. התוצאה של אותה אידאולוגיה גברית היא מרד נגדי של השמיים. האל מתגלה, יורד למטה ("הבה נרדה ונבלה את שפתם") ועל ידי זה הוא פוגם באחדות התמימה שעטפה את כל יושבי בבל. הם מגלים את החילוק, את הבדלי השפה ופערי התרבות שבינהם ומתחלקים לראשונה לעמים שונים ונפוצים בארץ.

זוהי למעשה ההתחלה של החיים האנושיים בעולם. תחילתה של התרבות האנושית במובנה הפלורליסטי.

ניתן לראות בחלוקה הסימבולית שביטאתי בין גבריות לנשיות כמקבילה לחלוקה שבין טבע ותרבות. כשהשיא של הטבע הוא המבול והשיא של התרבות הוא מגדל בבל, הטיטניק של העת הקדומה.

כפי שאציג, וול-אי מפרש את סיפור נוח לא רק במישור הצר של של המבול אלא גם במישורים אלו של המאבק בין הגברי לנשי, בין הטבעי לתרבותי והחיפוש אחר תפקידה של האנושות בעולם.

מחייזרים לאנשים - משבר התרבות המערבית

וול-אי בנוי משני חלקים שונים לגמרי. החלק הראשון הוא פוסט-אפוקליפטי, אפל, איטי וחסר מילים. החלק השני, למרות היותו דיסטופי, הוא צבעוני, מלא אקשן, עם עלילה מבלבלת ועיצוב בינוני. אחת הסיבות לפער היא, למיטב הבנתי, שהפיצוח העלילתי של הטוויסט בסרט נעשה בשלב מאוחר מאוד של פיתוח הסיפור. בהתחלה וול-אי היה מיועד לפגוש זן של חייזרים בועתיים שמגיע לכדור הארץ. רק בהמשך התקבלה ההחלטה (המצוינת!) להפוך את החייזרים לזן עתידני ומנוון של האנושות.

שינוי הגישה הזה מאפיין נושא שכבר התייחסתי אליו בעבר והוא הבחירה של "פיקסאר" לעסוק לרוב בעולמנו אבל מנקודת מבט לא אנושית. מהבחינה הזו ניתן לומר כי "פיקסאר" מתייחסים אל האנושות כאל "חייזר". כלומר, עבור הגיבורים של הסרט, האנושי יהיה "אחר". זה נכון ב"צעצוע של סיפור", ב"מפלצות בע"מ", אבל גם ב"מכוניות" (עולם של יצירי אנוש בלי אנשים) "באג לייף", "רטטוי", ואפילו "משפחת סופר על", שגיבוריה אינם אנושיים ומנהלים דיאלוג מורכב עם העולם האנושי הרגיל ומהווים אלטרנטיבה לו.

הסיפור התנ"כי כפי שתארתי אותו, מתייחס אל האנושי כחיצוני לטבע. הביטויים שבהם משתמש הטקסט מדברים על האדם כבריאה מיוחדת שחלק מתפקידיה הם לעבוד ולשמר את הארץ (דיאלקטיקה פנימית בתפקידים סותרים) וגם לרדות. שורש המילה "לרדות" נובע גם מהירידה. כלומר, השלטון של האדם וה"זכות" לנצל את הטבע לצרכיו נובעים מעליונותו. ומכאן הירידה היא שמאפשרת רדייה.

ניתן, אם כן, לראות באדם "חי-זר": מצד אחד הוא נראה, מתנהג ובנוי פיזיולוגית כחיה ועם זאת יש לו יכולת להבדיל עצמו מהטבע ולראות עצמו אינדיבידואל ביקורתי ומודע שמפריד בין ה"אני" לסובב אותו. ניתן להסביר זאת באכילה מעץ הדעת שבעצם הולידה את ה"אני" המודע ומכאן גם הולידה את הבושה. שהיא הריחוק בין האני לסביבה.

בני האדם כפי שהיו בקונספט הראשוני: חייזרים בועתיים

דימוי הכדור והגפיים ומשמעותו המגדרית

וול-אי במצב קופסה סגור

אז ראינו ששני החטאים הראשונים של האנושות עסקו במגדר ואילו השלישי (מגדל בבל) עסק בתרבות. עכשיו נראה איך הכל מתחבר.

וול-אי הוא דמות גברית מאוד נשית. למעשה, אין לנו שום הוכחה לכך שהוא זכר מלבד המשיכה שלו לאווה שמושפעת מסרט הוליוודי שבו יש אהבה הטרוסקסואלית. אווה לעומתו היא דמות נשית מאוד גברית. היא נשלחת למשימה סודית, יורה לכל עבר בלי אבחנה ובכלל, טיפוס קשוח מאוד ולא רגשי בעליל. אבל אז קורה בה שינוי שכל כולו גילוי נשיות: כשהיא רואה את הצמח פתאום עובר עליה משהו בלתי רצוני (עד כמה שיש משהו "רצוני" ברובוט) והיא הופכת לרחם. כוח נשי, פנימי, מגונן, משתלט עליה והיא בולעת לתוכה את הצמח ומתכנסת לכדי כדור אטום וככה נשארת הרבה זמן. לא ידוע כמה. אולי תשעה חודשים...

עניין ההתכנסות הפיסית פה הוא סימבולי ומשמעותי מאוד שכן אנחנו רואים התכנסויות כאלה לאורך כל הסרט: וול-אי יכול להפוך לקופסה סגורה, אווה יכולה להפוך לכדור (או ביצה), ספינת החלל "האוקסיום", כמו תיבת נוח, היא גם בעצם סוג של גולם אטום שמקיים בתוכו חיים שעתידים לצאת ממנו לחיים עצמאיים. אבל יש משהו נוסף: האדם עצמו נעשה עם השנים ליצור כדורי יותר: שמן ומנוון, בצתי, כמעט חסר גפיים. האדם, לא רק שכמעט ואינו משתמש בידיים שלו אלא אינו מסוגל בכלל לעמוד על רגליו.

הניוון האנושי נעשה בהדרגה. מאדם לגוש מרשמלו (מתוך הסרט)

מהסרט נראה גם שהאדם לא מתרבה בצורה טבעית על החללית. אין מגע אנושי בחללית, ודאי שלא מגע מיני ויעידו על כך הילדים בחללית, שהם כולם בדיוק באותו גיל (מה שרומז על התערבות מחשב בקצב הריבוי של בני האדם על החללית ואני לא רוצה לחשוב בכלל איך זה קורה בפועל, אבל רוב הסיכויים שזה קצת מזכיר את זה).

המשמעות המינית של ההתכנסות לכדור הינה, אם כך, סמבוליות ששוזרת את רוב נושאי הסרט:

העולם העגול שמתכנס על ידי מים כדי למחוק את הגורם האנושי ולהוולד מחדש.

ספינת החלל שמתכנסת בתוך עצמה (מייצרת את צריכתה וממחזרת ללא כניסות ויציאות מלבד שילוח היונה)

האדם שנעשה מנוון, אימפוטטנטי ומוצף בגירויים שמונעים ממנו לצאת מעצמו ולהכיר בזולת.

אווה שלומדת להסגר כדי ללמוד להפתח (בעיקר בסצינה שבה היא מפרידה את אצבעותיה כדי להחזיק בידו של וול-אי)

גם  הריסת מגדל בבל היא מחיקה של אלמנט פאלי ופיזורו על פני כל הכדור.
ניתן גם לזהות את האמביוולנטיות המינית של וול-אי בסצינה שבה הוא עומד מול שתי קופסאות: של כפות ושל מזלגות ולא יודע איפה להניח כף שיש לה שפיצים. הפתרון שלו הוא להניח את הכף המוזרה באמצע. בין שתי הקופסאות.

זכר או נקבה?

גם "אוטו", מכשיר הניווט של החללית, בנוי משני האלנטים הללו: חישוק עם זרועות רבות.

אוטו, ה"רע" בסיפור. מבנה רב גפיים מבוסס על עיגול

חווה והתפוח - איווה ואפל

במאמר מוסגר אעיר שהעיצוב של אווה הושפע במוצהר מהעיצובים של אפל (סטיב ג'ובס הוא ממייסדי פיקסאר). האם יש קשר בין אווה לאייפד שנבנה גם הוא ללא כניסות וללא יציאות ומשמש בעיקר ככלי צרכני, תקשורתי, בידורי על חשבון יצירתיות? ומה שהכי משעשע זה שהיא בעצם אנדרואיד (רובוט דמוי אנוש) שגם דומה לסמל של "אנדרואיד", המוצר המתחרה... האם זה לא אירוני?

הניוון של האנושות גם הוא קשור לאייפד. העובדה שהאוקסיום מהווה מערכת קיום ותרבות סגורה, מזכירה יותר ויותר תופעות תרבותיות שגורמות לניוון. האייפד, על עיצובו הסגור, יחד עם העובדה שאי אפשר לכתוב לו תוכנה מבלי לעבור תחת ההשגחה של חברת אפל, ובנוסף לכך שהאייפד בנוי ככלי צרכני מובהק שהינו נגיש לכולם, זקנים וילדים דווקא משום שהוא אינטואיטיבי מאוד, בגלל כל אלה הוא ממאפייני המשבר התרבותי שעובר על האנושות. בני האדם עברו תהליך מיצורים יוצרים ליצורים צרכניים. וזה נורא בעיקר כי הם נראים די מרוצים מכל העניין. הדיסוננס שבחללית הוא שזוהי דיסטופיה אוטופית. זו דיסטופיה שבה איש אינו רעב, איש אינו חולה, איש אינו משועמם (או מודע להיותו משועמם, כי הוא מוצף בגירויים).

הנה לפניכם האייפד של וול-אי: מסך אישי. עם אפשרות מגע וצלמה מובנית. פרסומות 24 שעות ותכנים חברתיים בשליטת האח הגדול:

מ"הומניזם תרבותי" ל"הומניזם של האחר"

מהם הגורמים לניוון התרבותי של המערב כפי שהם באים לידי ביטוי ב"אוקסיום"? התאוריה שלי גורסת שיש לכך שני גורמים עיקריים: התקינות הפוליטית והשינויים שעברו על האליטה המערבית בעשורים האחרונים.
ה"פוליטיקלי קורקט" שואף לייצר מראית עין של שויון. הוא עושה זאת על ידי עיוות וערעור של כלי ביקורת לפיהם יוצרים הררכיה וזאת על מנת ליצור איזשהו שויון נפש מזויף ואיתו הפיכת התחושה המוסרית ממאבק פנימי מתמשך ל"מוצר" (ראו גם בחלק האחרון בספרו המצוין של גדי טאוב "המרד השפוף"). בנוגע לשינוי שחל באליטות המערביות, אני מתכוון לשנאה לתרבות המערבית שהיא שהפכה אותם לאליטות מלכתחילה. מוקדי הכוח שנוצרו לאליטות הישנות בצבא, בממשל ובתרבות  התערערו ולכן האליטה התכנסה במוקדי הכוח שבהם היא מוגנת: בעיקר תקשורת ומשפט. המהלך הדמוקרטי אותו הם קידמו הפך להם לרועץ. הנקודה החשובה היא שהאליטה הפסיקה לקדש ערכים הומניסטיים שמבוססים על יתרון תרבותי ויצרו תחתיו מודל אחר: הומניזם של הפרט. שהתגלגל להיות ההומניזם של האחר. יותר מזה, האליטות החלו מקדשות ערכים אנטי-תרבותיים כסימן לקבלת האחר (ראו את דבריה המדהימים של מרב מיכאלי בשבח השקרים הפלסטינים כעדות לזה שמדובר ב"קבלת ההסטוריה של האחר").

המצב שנוצר באוקסיום הוא מלא סתירות פנימיות:
כמו במגדל בבל נוצרה פה חברה הומוגנית שמדברת את אותה שפה: השפה הגלובלית של המערב הקפיטליסטי שבה הכל סחיר, הכל נגיש, ואין הררכיה גזעית, אינטלקטואלית, ערכית או כלכלית. הרצון ליצור חברה שכזו במגדל בבל גם הוא היה אלמנט זכרי שגרם להתרחקות מכדור הארץ על ידי צמצום הקיום האנושי לעיר אחת. רב-תרבותית, שנהפכה לחד-תרבותיות. עיר מגדל שראשה בשמיים, סגורה בתוך עצמה, שויונית ועוצמתית.
הומניזם שכזה, באופן אירוני מקבל פנים פשיסטיות כי הוא משטיח את ההבדלים שבין אדם לאדם (נושא שמפותח יפה גם ב"רטטוי" וב"משפחת סופר-על"). התרבות שביטאה שאיפה להעלאת כוחות האדם עברה למצב הפוך של קהות חושים והרדדה: אופיום להמונים אבל לא בידי השלטון (כי האליטה היא עכשיו בלתי נראית. היא מתגלה כשולטת בספינה רק כאשר מנסים לשנות את יוון ההפלגה. כל עוד הטייס הוא אוטומטי הוא שקט). לכן ב"וול-אי" אין "רעים"!!!! הטייס האוטומטי אינו רע, הוא פשוט טייס אוטומטי. הוא קיבל פקודה למנוע מהאנושות לחזור לכדור הארץ והוא ממלא אותה. ממש כמו שומר "שער החוק" של קפקא. ולכן די ברגע אחד של התעוררות רצון לחזור לכדור הארץ, ברגע אחד בו האנושות מקבלת משב רוח רענן בדמותו של צמח קטן, והיא נעמדת על רגליה, תופסת פיקוד וחוזרת ארצה.

מה עם וול-אי?

במה שונה וול-אי מכל שאר הרובוטים שדומים לו? מה הפך אותו לבעל תבונה ורגש? נדמה שמדובר בסקרנות תרבותית. תפקידו של וול-אי הוא לנקות ולגרוס את העולם לקוביות של אשפה. מבחינת התפקיד שלו הכל זה חומר שנועד לגריסה, אחיד ומרוסק. אבל הוא עסוק, במקביל לתפקידו, גם בתחביב והוא חקר תרבות. כשהוא מוצא תוצר תרבות הוא אוסף וממיין אותו ושומר אותו בביתו מקוטלג; ובכך בעצם מגן עליו מלהפוך לקוביית אשפה.

זה מזכיר לכם משהו? ודאי! בעוד תיבת-נוח האנושית שטה בחלל, וול-אי מתחזק תיבת נוח תרבותית על פני כדור הארץ. כי הוא מציל מגריסה דוגמיות מכל אותם סרטים, חפצי אמנות, כלי אוכל, כלי משחק, ספורט ועוד דברים שאינם בשימוש יותר בחברה שכולה צרכנות. אלו הם דברים שלולא עבודת האוצרות של וול-אי היו נכחדים. כי כאשר האנושות תחזור לכדור הארץ היא לא רק תזדקק ללמוד איך לעבוד את העולם מחדש, אלא גם לשחזר את התרבות האנושית שאבדה. כל אותם הדברים שבחלל לא היה בהם שימוש ומין הסתם כבר איש לא זכר כיצד להשתמש בהם.

וול-אי אם כן הוא אוצר במוזיאון של תרבות המערב. כמו בת הים הקטנה הוא מנהל מקדש קטן של סגידה לתרבות האנושית. הוא גם מודע להיותו מוצר בעצמו ומודע להיותו בר חילוף. הוא מחזיק חלקי חילוף של עצמו באותו מקדש ודווקא בגלל זה הוא שמסוגל להשיב את האנושות למקומה.

פוסט הומניזם - הפתרון של וואל-אי

אז ראינו שלושה חטאים: 1. עץ הדעת, 2. ההתכחשות לגירוש מגן עדן שקדמה למבול 3. מגדל בבל.

ראינו את הסימבוליות המינית שבכל תהליך החטא: אובדן הבתולין, ההכחשה הגברית לכך שמשהו מהותי השתנה, נסיון גברי ונשי לחזור למצב שלפני החטא, כישלון הנסיון ותחילת החיים החדשים על ידי פירוק המונופול התרבותי של מגדל בבל (המגדל שמתקיים במקביל לכדור: האיבר הזכרי שאינו באינטרקציה עם הנשי) ויצירת הבדלים תרבותיים, הבדלי שפה והררכיה.

ראינו שישנה אמביוולנטיות מינית שקיימת אצל וול-אי ובאיווה ובעצם בכל אחד מבני האדם שהפכו ליצור אימפוטננטי חסר זהות מינית.

ראינו גם כמה תיבות נוח: ספינת החלל, איווה עצמה והמקדש של וול-אי.

ראינו גם את הסימבוליות שבמתח שבין הכדור (הביצה, העיגול): הנשי, הרחמי, הטבעי והעוטף, לעומת הגפיים (הקו, הפאלוס): האלמנט היוצר, התרבותי-אנושי, המפרה.

ראינו שהדרדרות האנושות אינה רק בצרכנות כפייתית ובאי-שמירה על כדור הארץ, אלא גם ובעיקר ניוון תרבותי חסר יצירה ותקין פוליטית.

כשהתחלתי לכתוב את המאמר, זה השלב שבו נעצרתי. לא רציתי לכפות אג'נדה על ניתוח הסרט. יש פה מפגש פרשני בין טקסט דתי לסרט אנימציה. השאלה היא: מהי האמת שעולה מהמפגש הזה, ולא מה אני רוצה להגיד.

לאחר שאמרתי את זה אני רוצה לטעון שהחזרה לכדור הארץ בזכות וול-אי באה לתקן את מה שאבד לאנושות (זהירות, זה לא תקין פוליטית):

אחד הדברים שהיו קיימים במגדל בבל או בתהליך הגלובליזציה שעובר עלינו הוא שערכם של תרבות והשכלה פוחת. האדם כבר לא נשפט על סמך השכלתו, יצירתו ותרומתו לעולם. כפי שטענתי בהתחלה, ביטול ההררכיה התרבותית יוצר מראית עין הומניסטית שבה אין גבוה ונמוך. בפועל, כפי שאומר דאש, הילד ממשפחת סופרעל, זה בלוף: "להגיד שכולם מיוחדים זה כמו לומר שאפאחד אינו מיוחד." כאשר אנחנו מעלים כקורבן את ההתפתחות שלנו למולך של פרספקטיבת זכויות הפרט, האחר ועוד טרנדים פוסטמודרניים, אנחנו בעצם עושים פעולה אנטי הומניסטית. כי כאשר אתה מנתק את "האנושות" מ"תרבות" אתה מקבל אנטי-הומניזם. כי אם האדם הוא חיה אז באמת אין זכות קיום לחיה כל כך הרסנית ועדיף שנמשיך לשוטט בחלל עוד כמה אלפי שנים ולא נחזור לעולם.

אם כן, הרנסנס התרבותי מתאר את החזרה לעולם של יצירה. עולם שיש בו גפיים הוא גם עולם יוצר אבל הוא גם עולם שבו אנשים חוזרים להיות שונים זה מזה. ה"הומניזם של האחר", שלפיו "הומניסט הוא מי שמקבל את האחר על אחרותו המוחלטת" ומקדשת את השטחת ההבדלים בין תרבויות, מפנה את מקומו להומניזם שמכיר ביתרון התרבותי וגוזר את קבלת האחר משם. מהצו המוסרי ולא מהצד החייתי.

אני רואה את הסיפור של וול-אי כקריאה לאמבוולנטיות. הטשטוש המיני לא נועד ליצור בלבול אלא לפתוח את המנעד שבין הגברי והנשי. אנחנו נמצאים בתקופה מרתקת שבה ברור שהתבניות הישנות לא עובדות ועם זאת אנו מתקשים למצוא תבניות חדשות.

האמביוולנטיות של וול-אי נוגעת להרבה תחומים בחיינו. היא נובעת ישירות מהפער שבין העולמות העליונים והעולמות התחתונים. להיות אמביוולנטי משמעו להבין שיש פער בין "גבריות" כרעיון וכאידאה, לבין הגבר האנושי, הספציפי. לכן, גם אם אני מדבר על הררכיה שבה "הגברי משפיע על הנשי", כמו שמקובל בקבלה, איני מדבר על "גבר מעל אישה". כך גם בתחומים רבים אחרים, כיום אנחנו לא מבדילים בין רעיונות ומילים יפות למציאות ובראש ובראשונה "הומניזם". כי ההמוניזם כרעיון, כמילה, הוא דבר שנתפס כטוב מוחלט. בפועל, הומניזם יכול להפוך בקלות לדה-הומניזם. שנאת האנושות. וכאן משתנה פרדיגמת החשיבה: יש הררכיה. יש טוב ורע, גבוה ונמוך. זוהי מעין השלמה אמיתית עם חטא עץ הדעת: ההבדלה בין טוב לרע היא שתוביל לשויון, היא שתוביל למוסר ולתיקון עולם. לא הטשטוש, לא ביטול המעמדות. זה אירוני כמובן, כי ביטול מעמדות הוא בעצם אליטיזם סמוי ובגלל שטשטוש גבולות ברמה הקיומית הוא צורך חיוני. כך גם הדאגה לאחר יכולה להיות ביטוי מובהק לאגו מוחלט ששואף להפרדה מוחלטת בין האני לאחר.

לכן, הצורך בהררכיה הוא כלי הכרחי דווקא להומניזם. הומניזם שאין בו הררכיה על סמך תרבות (לא גזע, לא לאום, אלא תוצרים אנושיים, תוצרי רוח, השכלה מוסר ותרבות) מוביל לדה-הומניזציה. שנאת האנושות.

וזוהי אולי מחאת מעמד הביניים: אנחנו מעמד הביניים בכל מובן. לא רק הכלכלי. מעמד ביניים בין גבריות לנשיות, בין חברתיות וכלכלה חופשית, בין גלובליות ולאומיות, בין קודש לבין חול. אין הכוונה שהתוצאה תהיה איזה חיבור הרכבה מאולץ בין סעיפי שני ערכים אלא משהו שיוולד משניהם. 

הסוף

לאחר שוול-אי נהרס, איווה מחליפה את החלקים שלו והוא "חוזר לחיים" (שוב, דה-קונסטרוקציה וחזרה לחיים, כמו במבול) בעצם הוא עובר מעין אתחול והשאלה המתבקשת היא: האם הוא עדיין "וול-אי"? האם נשתמר בו המרכיב הנוסף שהופך אותו מסתם רובוט, אחד מרבים, לאישיות ספציפית? הרי הזיכרון של וול-אי נמחק (ההקלטה בטייפ) ואיתו כל סימן לכך שנשאר בו משהו שהוא מעבר לחומר. זה גם מה שקרה לכדור הארץ: הוא נשאר רק חומר. אבל מה שמאפשר את השיבה לחיים מחדש היא אותה תיבת נוח של וול-אי היא בעצם שימור של אותו דבר שהוא מעבר לחומר. אותו דבר שממנו יכולים לחזור חיים לעולם לא ברמה הפזיולוגית אלא ברמה של "יתרון האדם על הבהמה". ואכן, היציאה של איווה מעצמה. היכולת שלה לשלוח יד, להפריד אצבעות ולגעת בוול-אי היא שמעירה בו את אותו אלמנט חמקמק שמאפשר את חזרתו לחיים. וזה מה שהוא רצה ממנה במשך כל הסרט.

שיר הסיום

בשיר הסיום אנחנו רואים רמיזה לתולדות האמנות עד לאימפרסיוניזם. למה רק עד שם? פשוט. כי הפוסט אימפרסיוניזם והאקספרסיוניזם הם תחילת הניתוק של האדם מהעולם. האקספרסיוניזם השתמש בעולם כמאגר דימויים לביטוי האני. הוא החל את ההפרדה המוכרת בין ה"מסמן" וה"מסומן". בין המקטרת המצוירת למקטרת האמיתית (כפי שצייר מגריט הסוריאליסט) ולכן האימפרסיוניזם מהווה סוג של קריאת כיוון אל עבר ממשות שיש בה התרשמות ולא רק ביטוי. חזרה לכדור הארץ.

שיר הסיום של וול-אי מראה לנו כמה מתיקוני העולם. קודם כל הוא מציג רנסנס תרבותי שבו אמנות פוגשת חקלאות. השיר נקרא: "אנחנו יורדים אל העולם". כאשר האדם בונה את מגדל בבל, אז הבורא עונה לו בירידה. כלומר, התגלות כלפי מטה שגורמת לבלבול השפה. הירידה היא פעילות שנובעת מהררכיה, ומגדל בבל, עם כל היותו מקום אחדותי הוא גם סימן מובהק להררכיה: מגדל. כאשר רש"י מתאר את הבלבול שאחז באנשי בבל הוא אומר: "לא ישמעו" - זה שואל לבנה וזה מביא טיט וזה עומד עליו ופוצע את מוחו". כלומר האלימות במגדל בבל באה ממי שעומד למעלה כלפי מי שעומד תחתיו.

כמו כן, אנחנו רואים בשיר פעמיים ובהרחבה את העיסוק של בני האדם בדיג. לכאורה לא מתאים לסרט שעוסק ב"קיימות" להראות אכילת בעלי חיים. אלא שהזכות המוסרית לדיג היא חלק מההררכיה שבה האדם משיג את האחריות כלפי העולם לא מתוך שויון חייתי אלא דווקא כתוצאה מעליונותה של האנושות! לעומת זאת איננו רואים אכילת חיות אחרות מה שמעלה את האפשרות שזהו אכן ביטוי מוסרי כפי שאכילת חיות על פי התנ"ך הותרה רק לאחר המבול.

יוצא, שההסתפקות באכילת דגים, גם היא מעין חזרה לימים שלפני המבול. דגים כן, חיות לא.

הסיום מראה לנו מצב שבו השליטה של האדם בעולם אינה באה מאלימות אלא מקבלת מקומו. הוא כבר לא זקוק לאישור שהוא מוסרי אלא פועל לממש את זה. הציווי שהבורא מצווה את האדם הראשון "לעבוד ולשמור" את העולם מכיל את אותה תפיסה שבה ציוויים סותרים אינם באמת סותרים הם פשוט מחייבים פעולה בעולם מתוך אותו גרעין מוסרי פנימי שמגשר על פני סתירות.

נספחים:

וול-אי כקופסא

כשהאדם חוזר להישתמש בידיים וברגליים:



עיונים נוספים:
פרופסור מרדכי רוטנברג בספרו "היצר" עוסק בהיברידיות המובנית במיניות האנושי לאור הקבלה.
עין הדג- על וול-אי
סקיצות של ויקטור נבון לוול-אי
הצמחונות והטבעונות כדת - תומר פריסקו (הוא משווה בין "הומניזם של נאורות" ל"הומניזם של אושר")
שימוש בשוטים של וול-אי להבנת תפקיד כל שוט כאמצעי לספר סיפור - קרן לויד

ולסיום, אם תהיתם איך נראה הבן של וול-אי ואיווה, הנה התשובה:


מחשבה מאוחרת:

וול אי די מיותר בחלק השני.הוא די מיצה את ונשאר כדמות רקע מעט טרחנית. עיקר הדרמה נמצאת במקום אחר. ואז הבנתי שיש קשר בין כל מה שחשבתי על הסרט: מקס הזועם.
וואל אי הוא מקס הזועם.
כל הילדים שנולדו בחללית הם באותו גיל. כלומר הם מיוצרים. לא נולדים. המערכת שמייצרת אוכל ובידור בחללית גם מייצרת תינוקות אחת לדור.
וואל-אי באמת גורם לרומנטיקה להתעורר גם מול חווה וגם מול אנשי החללית שפתאום מביטים זה בזה ולא במסך.
ואז חשבתי שאולי...
אולי אווה ודומותיה לא באמת אמורות ללקט ולהוות חממה לצמחים אלא...
הן...
רחם מלאכותי!
הרי אף אחד לא יולד בחללית הזו ואף אחד לא מקיים יחסים רומנטים! וזה מסביר למה חווה, אם כל חי, רובוטית לקטנית, נשית הפכה למכונה קטלנית. היא תוצר של מערכת ששיתקה את המנגנון הרומנטי על ליצור שליטה בילודה!
וואל אי, במגדר הלא מזוהה שלו, בבן-בת שהוא, באספנות-לקטנות שלו, בחיבה שלו לסרטים רומנטים, יצר באמצע המוזיאון אספנות שלו לא רק המון חפצים אלא גם מסך וידאו בו הוא צופה באהבה: גבר ואישה מחזיקים ידיים. ובכך הוא לא רק משמר את התרבות האנושית עד שובה ארצה של האנושות אלא גם את סוד החיים הפריון: האהבה הזוגית.