מסע הגיבור: על סיפור, לויתנים מעופפים ושולי רנד

"מסע הגיבור" הוא תבנית הסיפור הנפוצה והבסיסית ביותר, הכוללת מהלך דרמטי שלם, עם העליות והירידות. הנה סרטון TED אנימטיבי שמסביר את התבנית התסריטאית הזו:

(דרך animation for the masses)

רציתי להתייחס דווקא לסיום של מסע הגיבור, כשהגיבור חוזר לנקודת ההתחלה אבל משהו השתנה.

כדי לעסוק בזה בואו ניגש שניה לסרט אחר לגמרי: "האורנים של רומא" מ"פנטסיה 2000" (דיסני). זהו סיפור על לויתנים מעופפים עם סוף דרמטי:

הלויתן הוא דמוי קבלי מאוד מרכזי. חיה שקשורה לבריאת העולם ולסופו. חיה שמייצגת כוחות עצומים אבל שקטים, נסתרים. הם מייצגים גם כוח גשמי וכאוטי (שניתן לראות כשלילי) וגם סוג של שליחים נאמנים של הבורא. הסרט הזה בנוי על פי התבנית של "מסע הגיבור" לגמרי. הגיבור לומד לעוף אבל מתרסק ומתנתק מהוריו. בתוך הגרעין של קרחון הוא מוצא את היכולת להתרומם ומגיע לשיא שאינו רק אישי אלא גם של שאר חבריו ללהקה עד הסיום הדרמטי כאמור: העלייה למים העליונים.

המים העליונים גם הם דימוי קבלי מוכר. הוא מגיע, להבנתי, מהתיאור בספר בראשית שבו בתחילת תהליך בריאת העולם נוצרה הפרדה בין "מים" ל"מים". בין מים עליונים למים תחתונים. גם בפרדס המתואר באגדות הגמרא, הפרדס של עולם הסוד, ישנה סכנה אחת משמעותית: לבלבל בין מים למים, כפי שמזהיר רבי עקיבא.
כלומר המים העליונים נורא דומים למים התחתונים ומין הסתם זה נובע גם מהסיבה שהמים מכילים שתי תכונות מרכזיות השקיפות וההשתקפות. שתי תכונות שיוצרות זהות ואשליה בו בעת. ההפרדה נועדה להבדיל בין שלב לשלב ברוחניות כאשר השלבים נראים זהים.
אתם בטח מבינים לאן אני חותר...
הדמיון בין נקודת המוצא לנקודת הסיום הוא מאוד מבלבל. כמעט מייאש.
החזרה הבייתה עלולה להתפרש כפשרנות, כהתקעות במעגל. החזרה הבייתה לעולם לא תהיה מגניבה ומטלטלת כמו העזיבה את הבית.

זה מזכיר לי את הסוף הארוך (מדי!) של הסרט "שר הטבעות". עד כמה שאני זוכר, אחרי שהכל נגמר ראינו שני חברים, את פרודו ואת סאם, מגבשים לעצמם חיים חדשים לאחר השמדת הטבעת. סאם חוזר לפלך ומקים בית; פרודו לעומתו לא מצליח להכיל את החיים הפשוטים בפלך לאחר מה שעבר עליו והוא בעצם גולה בחברת האלפים (כן, גיקים, תתחילו לתקוף אותי על אי דיוקים!).

אפילו ב"שיא הגדול" שאנו מכנים "הגאולה" אנחנו נתקלים במשפט התמוה: "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד" (מסכת שבת). זהו?! הכל יישאר אותו דבר חוץ מהדבר הלא מוגדר שנקרא "שיעבוד
מלכויות"?! נראה שיש פה מסר: בסוף חוזרים לשגרה. החיים, כפי שאתם מכירים אותם לא ישתנו. מי שבונה על המשיח כשובר שגרה עלול להתאכזב.

מה שאהבתי אם כן בלויתנים המעופפים, זה בדיוק זה. החזרה למים אחרי גילוי היכולת לעוף, מה שנראה היה כשיא ומתגלה רק כשלב ביניים בדרך לעליה למקום גבוה יותר. מקום שאין בו שינוי הנראה לעין לעומת נקודת ההתחלה אך יש בו שינוי מהותי ונסתר.

איך זה קשור לשולי רנד?
זוהי עטיפת התקליט הראשון של שולי רנד. רואים בו אדם חרדי (שולי עצמו) שצולל לבריכה. מסה לבושת שחורים שצוללת לתוך המים עם "תלבושת מלאה" של חרדי מצוי. (אימג'ים דרך "סיפור כיסוי": בלוג על עטיפות דיסקים)

האימג'ים כולם מראים וריאציות על הנושא: שולי צף בבריכה, שולי מתכונן לקפיצה ושולי מנגן מתחת למים.



אבל האימג' הכי מעניין מבחינתי הוא האימג' המסיים:

מה אנחנו רואים פה? אנחנו רואים את החרדי הזה, שהיה רגוע ושליו בבריכה, מסתלבט, מנגן ושוחה פתאום יוצא מהמים בזינוק כדי לשאוף אויר. אבל הוא כבר לא בבריכה! את היציאה מהמים הוא עושה במקום שונה מהמקום אליו הוא נכנס! הוא קפץ לבריכה ויוצא בים הגדול. הפרשנות שלי היא כזו: הקפיצה לבריכה היא מסע הגיבור של שולי. מסע שיש בו צמצום לעולם החרדי ולגבולות ההלכה. מסע שיש בו משהו מאוד לא טבעי: קפיצה למים עם חליפה וכובע. אבל המטרה היא לצאת, לשאוף אויר במקום אחר. כי הדרך אל הים הגדול עוברת דרך הבריכה של הצמצום. גם אם לכאורה שני המקומות נראים דומים: אסור להתבלבל. אל תאמרו "מים מים". יש הבדל מהותי.

עדכון: לויתן מעופף. מציאות מדומה:


לסיום, שימו לב שגם לסירה בסרט חיי פיי קוראים "צמצום". :)




--------------------------------
ארט של "PINES OF ROME":

הלויתן האחרון:

אחרון חביב ביותר: