אלדין, המטא הראשון

מתנצל מראש אם המאמר אינו בהיר ויסודי דיו, הוא נכתב בחופזה לקראת פורים. ויש עוד הרבה מקום להעמיק ולהביא דוגמאות והוכחות. אבל כנראה זה יקרה בפעם אחרת. ותודה לגל שוורץ שעורר את הדיון הזה וטבע את הכותרת למאמר.

מטא

מטא הוא סיפור על. המודעות להקשר של עצם הסיפור בתוך הסיפור.
כש"שרק" יצא, אחד הדברים שאפיינו אותו כ"הדור החדש של האנימציה" היה הכניסה החזיתית שלו בדיסני. הוא פרק לחתיכות את התבנית הסיפורית של דיסני ובנה על חורבותיה עולם חדש. ציני יותר, עדכני יותר וכאילו אירוני. הנסיכה תוקעת גרעפסים, פינוקיו לובש תחתוני נשים ונמפלצת היא בעצם יצור רגיש שלא מבינים אותו.
אבל שרק לא היה הראשון. דיסני בעצמם היו מודעים לתבנית המזוהה איתם. עם זאת, הפעם הראשונה שבה גם הדמויות היו מודעות לכך היה באלדין.
על אף שהדמויות באלדין שרו והטובים ניצחו והאהבה ניצחה, על כל האירוע רובצת תחושת מטא. מטא מהבחינה הזו, שלרגע לא רוצים שנחשוב שהסרט באמת עוסק בתקופה מסוימת בארצות ערב. ההתייחסויות לתרבות פופולרית אמריקנית מציבים את הסיפור במקום אחר לגמרי, שהוא המודעות לכך שמדובר בסרט.
זה בא לידי ביטוי בעיקר בדמותו של הג'יני אבל לא רק. אמנם "תור הזהב" השני של דיסני שהתחיל עם "בת הים הקטנה" הציב כמה גיבורות נשיות שלא ישבו וחיכו לנסיך על סוס לבן אבל נראה שיסמין היא הראשונה שמרדה בתפקיד שנכתב לה. היא בורחת כי היא מסרבת שיכפו עליה נישואין והטענה שלה היא שהיא צריכה לבחור עם מי להתחתן ולאו דווקא עם נסיך, היא מתעמתת עם הרע של הסרט, עם גבור הסרט ועם אביה. עוד דבר שמייחד אתה: היא בוחרת להיות אישה מפתה כדי להפיל בפח את ג'עאפר. מאוד לא "דיסני".
המטא, כגישה סיפורית, הוא דבר שיכול לה
יות מאוד בעייתי: כשדמות ב"הדרקון הראשון שלי" אומרת על רכיבה על דרקון שזה "COOL" היא בעצם אומרת לנו:" אני לא באמת ילדה ויקינגית. אני מקריבה את האמינות הפנימית של הסרט כדי לבטא את התחושות של הילד שצופה בסרט במאה ה21." זה מטא רע. אני אפילו לא מאמין שזו כתיבה מודעת לעצמה אלא סתם גרועה.

אסתר - סוף לאגדות

מגילת אסתר ואלדין הן שתי יצירות מאוד קרובות: סביבה אתנית, סולטן טיפש עם יועץ מרושע שרוצה לרשת אותו, עריפת ראשים, דמות נשית דומיננטית שפועלת מאחורי הקלעים, חיפוש אחר בן זוג, טבעת המלך כצו שלא ניתן להפר, עיסוק בתחפושות (ג'עפאר מתחפש לזקן, יסמין מתחפשת לענייה, אלדין מתחפש לנסיך והג'יני מתחפש כמעט לכל יצור חי) ועיסוק בשאלות של חירות וגורל.
ההקבלה בין שני הסיפורים מתחילה עוד הרבה קודם: במטא-סיפור של "אלף לילה ולילה".
מה קורה באלף לילה ולילה? ישנה בחורה שהסולטן רוצה להשמיד אותה ואת בני עמה (הנשים) ולכן היא מספרת לו סיפורי-שרשרת לילה אחרי לילה עד שהוא מחליט לשאת אותה ולוותר על רצונו לחסל את כל הנשים.
המטא פועל פה בשתי רמות: האחת היא שהדמות מספרת סיפורים עד שהיא הופכת לדמות בסיפור ולא ניתן להבדיל מתי מתחיל הסיפור ומתי מסתיים. הרובד השני הוא שהסיפור עצמו נהיה ארס פואטי, הוא מדבר על תפקיד הסיפור או על המניעים להווצרותו. למעשה, הסיפור מפתח מודעות עצמית להיותו סיפור.

נקודת המטא במגילה: המגילה היא סיפור שנכתב לדורות. כלומר, במגילה כתוב שזהו סיפור שיש לחזור ולספר מדי שנה. כך שהמגילה מודעת לתפקידו המטודי הלאומי של עצם הסיפור ככלי הצלה ממש כפי ששחזרדה מ"אלף לילה ולילה" מודעת לכך. אבל מגילת אסתר מורכבת מאוד בקטע הזה. מצד אחד, המגילה היא אגדה לכל דבר: יש בה אהבה, הרפתקאות, בגידה,רשעים, גורל אירוני וטוויסטים בעלילה. אבל אין שם ניסים. יותר מזה נאמר על המגילה: "א"ר אסי, למה נמשלה אסתר לשחר, לומר לך, מה שחר סוף כל הלילה, אף אסתר סוף כל הניסים". זאת אומרת, להבנתי, שמגילת אסתר היא סוף המיתולוגיה ותחילתו של עידן לא מיתי. עידן שבו האלוהות נתרת והעולם מתקיים, בנגלה, בהנהגת הטבע.
אז איפה אסתר ממוקמת? בעידן המיתוסים או בעידן המציאות "טבעית", שהיא ההסטוריה?

ג'עפר והמן

כדי לענות על זה צריך להבין את המניעים של כמה דמויות בסרט.
ג'עאפר, כמו המן, הוא דמות שהמניעים שלה לא ברורים. הוא לא מעוניין בכסף והוא לא מעוניין בכבוד. כלומר, נראה שהוא כן מחפש כבוד אבל כאמצעי ולא כמטרה. מה שהוא משתוקק לו זה עוצמה אינסופית.
עוצמה אינסופית משמעה: להיות חופשי. לא להיות כלי משחק. הוא רוצה להיות "ON TOP OF THE GAME" וזה גם מה שמכשיל אותו לבסוף. העוצמה הזו נובעת מהפחד של להיות נשלט.
אבל מי שולט בעצם? כולם פיונים באלדין: אלדין שבוי בדימוי העצמי שלו ובמעמד החברתי שלו, יסמין לא יכולה להתחתן עם מי שהיא רוצה, הג'יני הוא עבד כל-יכול והסולטן עצמו כפוף לאיזשהו "חוק" שאיש לא יודע מה מקורו ומה טבעו.
נקפוץ שניה להמן. המן גם הוא שואף לעוצמה. וגם זו עוצמה כשלעצמה, כזו אין ערך ספציפי מאחוריה. מי שעומד כנגדו זהו מרדכי שלא מהסס להפר את צו המלך ומסרב להשתחוות בפניו (סצינה דומה קיימת באלדין כשהוא מתעמת עם אחד המחזרים המנופחים של יסמין). כלומר, בזמן שהמן הוא משנה למלך, מרדכי מצטייר בעיניו כאדם יותר חופשי. כזה שמרשה לעצמו להפר את צו המלך בשביל ערכים. בחכמתו הוא מבין שאין פה בעיית סרבנות מצפונית אישית של אדם אחד אלא של עם שלם שיש לו ערכים מוחלטים. כאלו שהם גבוהים יותר מ"צו המלך". ולכן המלחמה של המן ביהודים היא מהותית. להם יש את מה שהוא רוצה.

המן, מזרע עמלק, מייצג תפיסת העולם של מקריות. עולם שבו אין רצון עליון. המקריות היא א-הסטורית. היא רואה במהלך האירועים ההסטורי דבר שרירותי. אוסף אקראי ממש כפי שהמגילה מצטיירת, כאוסף אירועים שיכול היה בקלות להתגלגל אחרת (במקרה המלך לא נרדם, במקרה המן מגיע בליה, במקרה אסתר נבחרת, במקרה נופל גורל על תאריך מסוים, במקרה המן נופל על המיטה של אסתר ועוד ועוד). המקריות היא אחותה התאומה של הגורל. גורל ומקרה הם נורא דומים אבל הם הפכים. המקרה הוא שרירותי. "למה נפלתי לבור? כי במקרה לא שמתי לב שהוא שם". הגורל לעומתו הוא ייעודי: "למה נפלתי לבור? כי זה היה חייב לקרות. הבור נועד לי"). מה שמשותף לשניהם הוא אי הידיעה על הסיבה לדברים. על ההקשר הרחב. הגורל נראה כשרירותי כמו המקרה, אלא שנקודת המבט היא שהופכת מקרה לגורל.
יוצא, שהגורל הוא המטא-הסטוריה. כלומר, ההצבעה על המנגנון שמכונן את רצף האירועים.
וכאן שוב נכנס המטא-סיפור: ההסטוריה היא רצף אירועים עובדתיים שמתכנסים לכדי סיפור, אבל הכוח האבסולוטי נמצא אצל המספר. בלעדיו ההסטוריה היא שרירותית, מעגלית וחסרת משמעות.
גם המן וגם מרדכי חיים בעולם בלי ניסים, בעולם שבו רצף האירועים נראה כשרירותי וסתמי. אבל מרדכי כופף את עולם האירועים לסיפור מסגרת כאשר הוא אומר לאסתר: "אם החרש תחרישי בעת הזאת, רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, ואת ובית אביך - תאבדו". בעצם הוא אומר לה: אני מכיר כבר את הסיפור הזה. הסוף יהיה שהיהודים ינצחו אבל את כאדם פרטי יכולה לקבוע את גורלך האישי, האם להיות דמות בסיפור או להיות אבודה. הוא בעצם מציע לה להיות דמות בסיפור אגדה שנכתב ברגעים אלו. מלאך ההסטוריה יושב ורושם את כל קורותיהם.

המטא-סיפור מופיע גם באזהרה של זרש לבעלה המן: "אם מזרע היהודים מרדכי אשר החלות לנפל לפניו לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו". כלומר, גם היא מבינה פתאום את הסרט שבו היא חיה והיא מגלה להמן את הסוף: שהוא יפסיד.
כך שאחד המצבים הלא נעימים שעוברים על דמות בסיפור הוא הידיעה שהיא כזאת. האם היא יכולה להשפיע על סוף המחזה? לא. הסוף כבר ידוע. ועם זאת, דרך העימות עם מרדכי, המן מתעמת עם האל כי הוא רטוצה להיות מעבר לזמן וכל עוד יש מספר לסיפור אז המן ירגיש עבד. הבקשות שלו הן חסרות גבולות: הוא רוצה להיות סולטן ואז מכשף על ואז ג'יני מתוך מחשבה שג'יני הוא כל יכול. אלא שהפרדוקס הוא שהג'יני הוא הכי פחות חופשי.
סיכום ביניים: המטא הוא סוג של התמודדות פוסט מודרנית עם חוסר השליטה שלנו בחיים. המטא הוא נסיון לזהות תבניות תוך כדי התרחשות המציאות. מטא-הומור הוא בדיוק אותה הסתכלות צינית על מהלכי אירועים מתוך הנחה שהסוף כבר ידוע וכולנו רק שחקנים בסיפור שנכתב מראש וסופר בוריאציות שונות כבר הרבה פעמים.

יוצא, שהעובדה שלג'עפר אין אינטרס מובהק אינה ביטוי לענווה שלו אלא להפך: אגו שהוא מעל האינטרס. אגו שכל עניינו הוא להיות עצמאי ובלתי תלוי, גם במחיר של ויתור על אינטרס אישי.

הג'יני

הג'יני של דיסני הוא הברקה בכל מובן. לכאורה לא הייתה סיבה לליהוק של רובין ווילאמס. אבל דיסני החליטו שהג'יני לא יהיה שד מפחיד וכל יכול אלא כזה שמשתמש בכוחתיו בעיקר כדי לפשוט וללבוש צורה ובעיקר כדי להצחיק.
הג'יני, אם נחזור למושגי פורים, הוא הליצן. זהו המקום האמיתי שלו. האמורפיות שבאישיות שלו אינה מייצגת זהות מטושטשת אלא זהות יציבה של בדרן. יותר מזה, הג'יני ממלא תפקיד כפול. מצד אחד הוא טוען שהוא עבד ושזוהי מהותו. אבל בפועל אנחנו רואים אותו מקבל החלטות ופעיל מאוד לפני ומאחורי הקלעים: לאחר שהג'יני מלא את המשאלה הראשונה של אלדין אז אלדין אומר לו: "לא ממש ביקשתי אותה." הג'יני חושב ו"מוותר" לו על משאלה אחת. מיוזמתו הוא נותן לאלדין ארבע מאלות במקום שלוש. אחר כך, כשאלדין טובע הוא מציל אותו בטענה שקרית שזה מה שאלדין ביקש. חוץ מזה הוא מייצג אותו מול המלך לאחר שנהפך לנסיך ואפילו נותן לו עצות בחיזור. הוא אפילו נוקט עמדה ברורה את מי הוא מעוניין לשרת ואת מי לא. כך שבתור עבד נרצה הוא מאוד יוזם ועצמאי.
נקח דמות אחרת. הסוכן סמית מהמטריקס. הוא מודע לכך שהוא חלק מתוכנה. וגם הוא מוכן לוותר על זהותו (להשתכפל או לחלופין, להטמע באנשים אחרים) כדי לשמור על כוחו. אבל השיא שלו הוא גם הסוף שלו. כאשר הוא משתלט על המטריקס הוא מכלה את עצמו מבפנים, כי העוצמה שלו היא גם הסתמיות שבקיומו. הוא הבאג במערכת שכשהוא משמיד את המערכת הוא קורס לתוך עצמו. במקרה של ג'עפר הבאג הוא ברצון להתעלות מעבר לרצף האירועים המקרי והבאג הוא שללא התבטלות כלפי "הסיפור" של הרצון המניע, גם כשהוא לא מובן, אז גם אין קיום לדמות. והכליה העצמית מתקיימת. האגו מכלה את עצמו. באופן הפוך אך זהה: בזה שהמן מבטל עצמו כדי להיות מעל הגורל הוא גם מממש את יעודו כקליפה ריקה ובזה הוא משחק את המשחק שנקבע לו מראש. ובאופן פרדוכסלי מאשש את קיומו של המספר.

המטא הראשון באמת

מבחינתי המטא הראשון באמת זה "היפהפיה הנרדמת". הרעה שם, מלפסנט, מודעת להיותה הרעה כמו שאף דמות אחרת לא. היא אומרת ליצורים שלה: "אתם בושה לכוחות האופל."
גם הנסיך שם מדבר בשפה אירונית: "אבא, אתה חי בעבר! זוהי המאה ה-14!"
והדבר שהכי מטא-שלפני-מטא מבחינתי זה דווקא הפרק ב"מסע בין כוכבים": "אלמנטרי דאטה היקר" שם המחשב מייצר דמות בחדר ההדמיה כזו שתהווה אתגר לדאטה האנדרואיד בעולם וירטואלי המבוסס על שרלוק הולמס. אבל בגלל שהדמות הוגדרה כ"חכמה יותר מדאטה", היא נהייתה מודעת לכך שהיא רק הדמיית מחשב והחלה לשבש את מערכת החללית כולו.
וכמובן, הכי מטא זה "מכושפת". הדרך של דיסני להיות אובר-מודעים לעצמם.

עוד סיפורים שמודעים לעצמם בפוסט אחר.
המאמר מתכתב עם הספר "פור הוא הגורל" של הרב שג"ר.