איפה נמצא הבית של פיסטוק?
נתחיל מהשאלה איפה נמצא גן עדן? אנחנו רגילים לחשוב עליו כעל מקום שהוא מחוץ לכדור הארץ, קרוב לודאי מחוץ לחיים שלנו, טרנסצנדנטלי לחלוטין. אבל על פי ספר בראשית יש לו מיקום ארצי לגמרי שמאופיין בנהרות הארציים היוצאים ממנו. מיקום עולם אוטופי בתוך העולם המוכר לנו מכיל את הדואליות שבה אנחנו שואפים למשהו גדול מהחיים שהוא גם ממש קרוב, מעבר לפינה ממש.לא רק גן עדן הוא מקום נסתר וקרוב באותה עת. שתי תוכניות ילדים שגדלתי עליהן נפתחות בדיוק באותו סיפור: "איך מגיעים ל..."
הבית של פיסטוק
רחוב סומסום
קשה להבין למה התכוון המשורר שכתב את מילות הפתיח של "רחוב סומסום" אבל בכל אופן, שני הפתיחים עוסקים בתחושה שהמקום הקסום והמיוחד הזה הוא ממש קרוב. "רק מעבר לפינה", "רק לעבור את ההר". או כמו שפיטר פן מסביר בקלילות איך מגיעים לארץ אפעם לא: "הכוכב השני מימין וישר עד הבוקר." כל כך פשוט.
זה היה לפני הרבה שנים ובזמן האחרון נראה שהילדים שאכן חיפשו את רחוב סומסום הלכו לאיבוד בדרך. אמנם סיפרו לנו כמה זה פשוט אבל לא הסבירו לנו עד כמה זה מסובך.
(המשך בפנים)
הנה כמה התפתחויות שקרו ל"רחוב סומסום" בשנים האחרונות: הרחוב לקח בעל כורחו חלק פעיל בבחירות לנשיאות ארה"ב, שירי וסרטוני ה"רחוב" הביאו את העיסוק שלהם בתרבות פופולרית לשיא, העיסוק בבובות נהיה אחד הנושאים החוזרים בקולנוע לאחרונה ובנוסף לזה, עם או בלי קשר, המפעיל של אלמו התפטר בעקבות תלונות על הטרדה מינית מצד נערים וזה לאחר שהוא כיכב בסרט תיעודי מרשים על חייו בשם "להיות אלמו".
הנה כמה התפתחויות שקרו ל"רחוב סומסום" בשנים האחרונות: הרחוב לקח בעל כורחו חלק פעיל בבחירות לנשיאות ארה"ב, שירי וסרטוני ה"רחוב" הביאו את העיסוק שלהם בתרבות פופולרית לשיא, העיסוק בבובות נהיה אחד הנושאים החוזרים בקולנוע לאחרונה ובנוסף לזה, עם או בלי קשר, המפעיל של אלמו התפטר בעקבות תלונות על הטרדה מינית מצד נערים וזה לאחר שהוא כיכב בסרט תיעודי מרשים על חייו בשם "להיות אלמו".
ילדי שנות השמונים
ילדי שנות השמונים הם המבוגרים של היום. יותר מזה, הם היוצרים של היום.
את התמימות שהם חוו דרך התרבות הפופולרית לילדים הם מנסים עכשיו לתרגם ליצירה עכשווית. אבל התמימות לא הלכה לאיבוד רק בגלל עצם הגדילה, לדעתי, אלא בגלל שהערכים עליהם תמימות זו מבוססת התערערו. ניקח כדוגמה את קיומו של רחוב סומסום. כילדים, הייתה אפשרות מאוד קיומית שיש רחוב קרוב מאוד שאנחנו לא יודעים איך להגיע אליו, דבר שהיום הוא בלתי אפשרי כשיש אינטרנט וGPS, דבר לא נעלם מעינינו, לא בסביבה הקרובה וכנראה גם לא הרחוקה.
באותו זמן, "רחוב סומסום" היה "כפר גלובלי" לפני "הכפר הגלובלי". רחוב סומסום נועד להיות הרחוב שבו הרב תרבותיות שלטת. שבו הסובלנות היא מציאות יומיומית.
מאז קרו שתי תופעות סותרות: מצד אחד רחוב סומסום נהיה תופעה נפוצה יותר ויותר: ארצות הברית נהייתה מדינה של מיעוטים רבים שבה "הזכר הלבן" (הרפובליקאי) הוא כבר לא השריף המקומי, ועם זאת הרב תרבותיות התגלתה גם בצדדיה המורכבים יותר: כיצד להכיל מיעוטים ששומרים על הבדלות ואף שלילת האחר? כיצד להתקיים כחברה של מיעוטים שאין לה דבר במשותף? או במילים אחרות: האם החלום האמריקני הוא אכן רק חלום?
את התמימות שהם חוו דרך התרבות הפופולרית לילדים הם מנסים עכשיו לתרגם ליצירה עכשווית. אבל התמימות לא הלכה לאיבוד רק בגלל עצם הגדילה, לדעתי, אלא בגלל שהערכים עליהם תמימות זו מבוססת התערערו. ניקח כדוגמה את קיומו של רחוב סומסום. כילדים, הייתה אפשרות מאוד קיומית שיש רחוב קרוב מאוד שאנחנו לא יודעים איך להגיע אליו, דבר שהיום הוא בלתי אפשרי כשיש אינטרנט וGPS, דבר לא נעלם מעינינו, לא בסביבה הקרובה וכנראה גם לא הרחוקה.
באותו זמן, "רחוב סומסום" היה "כפר גלובלי" לפני "הכפר הגלובלי". רחוב סומסום נועד להיות הרחוב שבו הרב תרבותיות שלטת. שבו הסובלנות היא מציאות יומיומית.
מאז קרו שתי תופעות סותרות: מצד אחד רחוב סומסום נהיה תופעה נפוצה יותר ויותר: ארצות הברית נהייתה מדינה של מיעוטים רבים שבה "הזכר הלבן" (הרפובליקאי) הוא כבר לא השריף המקומי, ועם זאת הרב תרבותיות התגלתה גם בצדדיה המורכבים יותר: כיצד להכיל מיעוטים ששומרים על הבדלות ואף שלילת האחר? כיצד להתקיים כחברה של מיעוטים שאין לה דבר במשותף? או במילים אחרות: האם החלום האמריקני הוא אכן רק חלום?
הרחוב הישראלי
התופעה בישראל, לדעתי, היא דומה אך הפוכה. רחוב סומסום הישן שגדלנו עליו לא היה מקום אוטופי אלא השכונה שלנו האמיתית. היו שם דתיים וחילונים, אשכנזים וספרדים, זקנים וילדים, מבלי שהרגשנו שמישהו כופה עלינו "חלום". רחוב סומסום החדש לעומת זאת, שהחל להתרקם עם "שלום סומסום" (שמשום מה בכלל משודר באנגלית) כבר גבל בשטיפת מוח. הדידקטיות נכחה בכל מקום והמימון גם הוא נבע מרצון לשים את הנושא הערבי-יהודי במרכז על חשבון "הרחוב" הישראלי.במובן הזה, הרחוב אכן נעשה ל"פנטזיה", לאוטופיה-ליברלית שבה היה מקום למי שמיישר קו עם אותה ליברליות. בארצות הברית, כפי שהוכיחו הבחירות האחרונות, הרחוב אכן נהיה רחוב "סומסומי" עתה, ניתן לראות זאת בסרטים רבים ובעיקר "התרסקות" (הסרט הנורא של פול האגיס, שמשום מה גם זכה באוסקר) ועוד סרטים שמציגים אמריקה שבה המעוטים אינם עסוקים רק ב"להשתלב" אלא למצוא את מקומם כפי שהם. אותה שאלה מאפיינת גם את אירופה והיא כנראה רק תלך ותחמיר ככל שמדינות הלאום יאבדו את זהותן העצמית.
במקביל ל"רחוב" העירוני הארצי התפתח לו גם "הכפר": זהו הכפר הגלובלי, המרושת והרב תרבותי, שבו ילדי שנות השמונים מצאו פורקן לפנטזיות שלהם. מקום בו כולם שווים וכולם דוברי שפה אחת, מקום בו יש מקום לאיזוטרי כמו גם למיינסטרימי. המחיר לכך הוא יקר. כי הילדים הגדולים הללו לא באמת הוכרחו להתבגר ולכן, ברמה המטפורית והלא מטפורית, הם לקחו איתם את הבובות אל חייהם הבוגרים.
לא גדילה, לא מבט מפוקח, לא תמימות שניה אלא הצמדות ילדותית לערכי העבר וללא מבט קדימה. יהלי סובול שר על כך: "הילדים לא גדלו, הם רק גבהו ומצאו עבודה".
ועוד איזו עבודה!
לא גדילה, לא מבט מפוקח, לא תמימות שניה אלא הצמדות ילדותית לערכי העבר וללא מבט קדימה. יהלי סובול שר על כך: "הילדים לא גדלו, הם רק גבהו ומצאו עבודה".
ועוד איזו עבודה!
זה היכה בי כשראיתי את הקליפ הזה, שהוא קליפ רשמי של רחוב סומסום:
רגע! מה קורה פה?! עוגי פלצת עובד בהייטק? הוא חיית קיוביקל שמחכה לדייל עם העוגיות שיעבור במסדרון? זה אמיתי? ומי החברים שלו? כן, יש פה שחורים ולבנים אבל כולם חנונים הייטקיסטים בני אותו גיל. ולראשונה אתה שואל את עצמך: בן כמה עוגיפלצת? אלה החברים ה"אמיתיים" שלו? זו שכבת הגיל שלו? ודאי שלא. אלה הילדים שגדלו עליו ובמקום להפוך להורים ולייצר משהו רלוונטי לילדיהם הם פשוט ממשיכים לחיות עם אותה בובה.
גם הקליפ הזה משתמש בכוח ב"פרוגלים" (גם הם מבית היוצר של "החבובות") בשביל מוסיקה בינונית של חבר'ה שחושבים שהם מגניבים בעוד הם חבורת חנונים.
ניתן לומר שהא-פוליטיות של רחוב סומסום הפכה להיות מפלט מהפוליטיקה דווקא כשהיא נעשית רלוונטית יותר מתמיד.
החבובות חוזרות
לאחרונה זכינו לראות שני סרטים שמדברים בדיוק על הנושא הזה: ילדים שמסרבים להתבגר ולוקחים איתם את "החבובות" אל העולם של הגדולים שאיתו הם לא מצליחים להתמודד. הסרט הראשון הוא "החבובות" שבמרכזו שתי דמויות: גארי, גבר ילדותי שלא מצליח למסד את קשריו עם חברתו, ווולטר, אחיו שהוא למעשה "חבובה" שלא יודעת שהיא כזו. שניהם מנסים להציל את אולפן החבובות מהריסה על ידי טייקון נפט (גבר לבן ועשיר, מה שעורר את זעמם של חוגים רפובליקאים מסויימים) וזאת בעזרת גיוס מחדש של כל החבובות, שפרשו בינתיים לעיסוקים אחרים, למופע איחוד אחרון.
הסרט אכן זכה להצלחה גדולה אבל נראה לי שמדובר בהצלחה שיש בה למעשה הודאה בכישלון. וההודאה היא בטקסט עצמו של הסרט: "הצלחנו להביא קהל כי זו הפעם האחרונה בהחלט".
המופע של החבובות, לפי הסרט, לא נועד "לחזור" אלא, כמו כוורת, להיות מחווה עצמית. הבדיחות יצחיקו ברמה הנוסטלגית.
הנוסטלגיה והשחרור מכבליה, הם נושא הסרט.
המופע של החבובות, לפי הסרט, לא נועד "לחזור" אלא, כמו כוורת, להיות מחווה עצמית. הבדיחות יצחיקו ברמה הנוסטלגית.
הנוסטלגיה והשחרור מכבליה, הם נושא הסרט.
"האם אתה אדם או חבובה?" הדילמה החדשה של בני ה-30 פלוס:
גם הרחוב, הרב תרבותי השמח והמוסיקלי הוא הצגה שכל מטרתה להמשיך את הפנטזיה הילדותית אל תוך החיים הבוגרים:
גם הסרטים הקודמים של "החבובות" עסקו במודעות לכך שמדובר במופע. הסרטים עסקו בחיים של החבובות מחוץ למופע והנסיון שלהם להקים מופע. זה היה כל הקסם: בובות שמנהלות מופע של בובות ובני האדם הם אורחים. אבל הסרט האחרון שובר כמה טבואים בכך, שכמו בקליפ של עוגיפלצת, הוא מתאר לנו את חייהן של הבובות ברמת פירוט כזו שכבר אי אפשר לחזור אחורה. מי שראה את גיבורי ילדותו מקבצים נדבות או מזדקנים בטירה עוטים בדידות וגעגועים לעולם לא יוכל מחדש לחוש כלפיהם שוב את רגשות ילדותו התמימה. מיקי מאוס, לדוגמה, לעולם לא יזדקן ברמה שתמנע ממנו לחזור להיות צעיר. קרמיט לעומת זאת, לאחר הסרט הזה, לא יוכל שוב לשכנע אותנו שיש לו עוד קסם או כוחות להרים מופע מרשים. הוא מודע שהוא נוסטלגיה. אייקון.
שוב, למרבה האירוניה, סצינה דומה גם קיימת בסרט "זומבילנד", שם חבורת צעירים פוגשת באליל שלהם, ביל מאריי שמשחק את עצמו. רק בעוד שאצל קרמיט הבדיחה היא על חשבון קרמיט, ביל מאריי דווקא מוכיח, שלמרות שהוא בשר ודם, הוא יותר שחקן פעיל מאשר אייקון נוסטלגי ועם לא פחות חוש אירוניה מקרמיט.
הסרט השני שעוסק בילד ובובה המסרבים להתבגר הוא "טד". וולגרי מאוד אבל נוגע באותה הנקודה בדיוק.
זה הטריילר הוולגרי והבוטה של הסרט.
זה הטריילר הוולגרי והבוטה של הסרט.
וזה קורה שוב ושוב ושוב:
פוליטיקה
בבחירות האחרונות בארצות הברית רחוב סומסום זוהה כל כך עם המפלגה הדמוקרטית עד שאובמה התבקש שלא לעשות בציפורת שימוש בפרסומים שלו. רומני מנגד קרא לסגור את רחוב סומסום כיוון שכמו הטלויזיה החינוכית אצלנו, המימון מגיע מהקופה הציבורית. אכן, אין גבול לדרכים שבהן מציאות ופנטזיה משתלבים. הרחוב שאופיין כא-פוליטי לחלוטין, הוצא מהארון הפוליטי. אין יותר נייטרליות. מי שקורא לחברת מיעוטים, מי שמקדם סדר יום ליברלי בסופו של דבר נקרא לדגל ; ואכן ייצוגים של רחוב סומסום חזרו שוב ושוב במהלך מערכת הבחירות והמחאה החברתית "Occupy wall street" שקדמה לה והנה כמה מהם:חזרה לגן עדן
אפשר לזהות שני כיווני התבגרות שמוצעים לנו כרע: הכיוון שאני קורא לו הסחי: קבלה מודעת של הבורגנות והמציאות המערבית האזרחית על כל תחלואיה על מנת לקחת אחריות. והתנועה השניה היא ההפסטרית: ההצמדות למודל הגלובאלי שבו יש אי קבלה של גבולות ואי קבלה של תהליך ההתבגרות. אלו נראים מסלולים שונים אבל נראה שהם מחפים האחד על השני.
ההפסטריות מאפשרת לא לוותר על הנעורים ועל השאיפה לעולם ללא גבולות, הסחיות מאפשרת לאנשים לא מושלמים להרים את הכפפה, לחיות חיים בוגרים, להקים משפחה ואף לשאוף להנהגה. יעידו על כך יצורי הכלאיים: הפסטרים שעובדים בהיי טק יחד עם בורגנים שבעים שמנסים לשנות את העולם.
בשיעור קבלה בבצלאל, המרצה נאדין שנקר הייתה אומרת לנו ככה: "העולם הבא הוא לא 'NEXT', הוא לא נקרא כך כי הוא "בא אחרי העולם הזה" אלא כי יש לו תכונה שהוא "בא", הוא כל הזמן בא." כלומר, העולם האוטופי, לצורך העניין, נמצא תמיד קרוב, תמיד בא ומושך אותנו לעבר התקדמות ותיקון.
וזהו גם התיקון מבחינתי, יש סיבה למה אנו לא ממהרים להתבגר, יש לנו הרבה מה להפסיד מעולם התמימות, אבל הצעד האמיתי הוא ליצור תהליך התבגרות שמכיר בחוסר השלמות שלנו ועם זאת פועל לתיקון, לתמימות ולרוח נעורים.
את השניות הזאת מצאתי בשירו של אביב גפן "בחצר המלך" שם הוא מתאר את תפקידם המורכב של הליצנים:
חצר המלך - אביב גפן
בחצר המלך עצובים הליצנים
מישהו לחש, הם עכשיו יודעים
שיש מקום אחר יפה יותר קרוב לכאן
איש לא ידע לאן איש לא ידע היכן
ובינתיים
זורמים מים
בנהר הזמן
בחצר המלך הפרחים הפכו קוצים
מת קול הציוץ שסימל חיים
כי יש מקום אחר יפה יותר
קרוב לכאן
איש לא ידע לאן איש לא ידע היכן
ובינתיים
זורמים מים
בנהר הזמן
בחצר המלך שם אנחנו נעולים
מחכים לאות, עוד מאמינים
שיש מקום אחר יפה יותר קרוב לכאן
איש לא ידע לאן איש לא ידע היכן
ובינתיים
זורמים מים
בנהר הזמן
בחצר המלך עצובים הליצנים
איש שם לא לחש
אולי הם רק חולמים
ואין מקום אחר
הליצנים, שהם האמנים, מעוררי ההשראה הפסיקו למלא את תפקידם והביאו קללה על העולם בדמות פרחים שנעשים לקוצים וקול ציוץ, קול חיים, שנאלם. התפקיד שלהם הוא לשמור את העולם האוטופי פה קרוב. בר השגה, מושא לשאיפה תמידית. אלא שברגע שהם הרגישו שאכן "יש מקום אחר קרוב לכאן", הם מאסו במקום הנוכחי, התייאשו מתיקון המקום בו הם נמצאים ולכן הם מפסיקים להצחיק. האירוניה היפה שבשיר מובילה לכך שבסוף באמת "אין מקום אחר קרוב לכאן" אבל זה בגלל הליצנים. כי הם הפסיקו לייצר את המקום הזה. הם הפסיקו להיות ליצנים.
*******
הפורטל מופיע בספרות המדע הבדיוני פעמים רבות, אבל לא רק שם.
בסיפורו "מעשה העז" מספר ש"י עגנון על עז שמצליחה לעשות קפיצת הדרך דרך מערה קסומה ולהגיע במהירות מהגלות לארץ ישראל. זהו סיפור מקסים המבוסס על סיפור מהתלמוד הירושלמי (מעשר שני, פרק ה', הלכה ב') שם מסופר על רועה מבבל שרדף אחרי שורו דרך מערה ופתאום מצא עצמו בארץ ישראל. לכאורה מדובר במערת קסמים שכזו, אבל למעשה ניתן לומר שמערות כאלה נמצאות בכל מקום. המערה היא בעצם "אובייקט מעבר" וכל אובייקט יכול לשמש בזמן הנכון כאובייקט מעבר. כך רומזים לנו שבעצם ארץ ישראל מתחבאת בגלות, אם רק תהיה תמים תוכל למצוא פתח סודי שיוציא אותך מהגלות. באותו אופן גם ניתן לראות את היחס בין עולמנו לגן עדן.
ב"הסיפור שאינו נגמר" מתואר לנו באופן דומה איך בכל ספר טמון הפוטנציאל להפוך לפורטל לארץ פנטזיה. ובסיפורו של אתגר קרת "צינורות" מסופר לנו איך כל אובייקט יכול להפוך לפורטל לגן עדן.
ומה שמשותף לכל הפורטלים הללו הוא שכדי לעבור בהם יש צורך להיות תמים. אבל יש גם מקרים בהם צריך מילות קסם. וזה קורה כשיש משהו שמונע את הכניסה לשער. וכאן נבצע את סגירת המעגל המוחלטת ונענה על השאלה למה "סומסום"?
בספרו "סנדל הזכוכית של החתול במגפיים" מתחקה אוריאל אופק ז"ל אחר עקבותיהם של סיפורי אגדה רבים. בין השאר הוא עוסק בשאלה מה המקור למילות הקסם "סומסום הפתח".
הוא מעלה הרבה אפשרויות החל מכך שזה "נשמע כמו קסם" ועד טענות על שימוש בענף סומסום לצורך הטקס ועוד.
נראה לי שמצאתי את התשובה והיא נמצאת דווקא אצלנו: במסכת קידושין מסופר על רב שרצה להכנס למערת קבורה שהייתה חסומה על ידי נחש שפיו אוחז בזנבו וכך היה חוסם את פתח המערה (כמו סמל ה"אורין" על כריכת "הסיפור שאינו נגמר"). מה עשה הרב כדי להכנס? הוא קרא "עכנא עכנא! פתח פיך ויכנס תלמיד אצל רב!" עכנא הוא עכסן, נחש ארסי ואם נתרגם את מילות הקסם לערבית, שפתו של עלי בבא, נקרא לו " ثعبان سام ת'ועבאן סאם" (נחש ארסי, תודה לדף הפייסבוק של מילה אחת ביום בערבית) או בקיצור: "סמא סמא איפתח!" וכך נסגר המעגל בין רחוב סומסום המקשר בין יהודים לערבים והפורטל שיוצר מציאות מתוקנת עוד בעולמנו הזה. במהרה בימינו. אמן.
*******
סגירת מעגל: למה "סומסום"?
מהו פורטל? שער שדרכו אפשר לקפוץ בזמן\חלל ואף ליקום מקביל.הפורטל מופיע בספרות המדע הבדיוני פעמים רבות, אבל לא רק שם.
בסיפורו "מעשה העז" מספר ש"י עגנון על עז שמצליחה לעשות קפיצת הדרך דרך מערה קסומה ולהגיע במהירות מהגלות לארץ ישראל. זהו סיפור מקסים המבוסס על סיפור מהתלמוד הירושלמי (מעשר שני, פרק ה', הלכה ב') שם מסופר על רועה מבבל שרדף אחרי שורו דרך מערה ופתאום מצא עצמו בארץ ישראל. לכאורה מדובר במערת קסמים שכזו, אבל למעשה ניתן לומר שמערות כאלה נמצאות בכל מקום. המערה היא בעצם "אובייקט מעבר" וכל אובייקט יכול לשמש בזמן הנכון כאובייקט מעבר. כך רומזים לנו שבעצם ארץ ישראל מתחבאת בגלות, אם רק תהיה תמים תוכל למצוא פתח סודי שיוציא אותך מהגלות. באותו אופן גם ניתן לראות את היחס בין עולמנו לגן עדן.
ב"הסיפור שאינו נגמר" מתואר לנו באופן דומה איך בכל ספר טמון הפוטנציאל להפוך לפורטל לארץ פנטזיה. ובסיפורו של אתגר קרת "צינורות" מסופר לנו איך כל אובייקט יכול להפוך לפורטל לגן עדן.
ומה שמשותף לכל הפורטלים הללו הוא שכדי לעבור בהם יש צורך להיות תמים. אבל יש גם מקרים בהם צריך מילות קסם. וזה קורה כשיש משהו שמונע את הכניסה לשער. וכאן נבצע את סגירת המעגל המוחלטת ונענה על השאלה למה "סומסום"?
בספרו "סנדל הזכוכית של החתול במגפיים" מתחקה אוריאל אופק ז"ל אחר עקבותיהם של סיפורי אגדה רבים. בין השאר הוא עוסק בשאלה מה המקור למילות הקסם "סומסום הפתח".
הוא מעלה הרבה אפשרויות החל מכך שזה "נשמע כמו קסם" ועד טענות על שימוש בענף סומסום לצורך הטקס ועוד.
נראה לי שמצאתי את התשובה והיא נמצאת דווקא אצלנו: במסכת קידושין מסופר על רב שרצה להכנס למערת קבורה שהייתה חסומה על ידי נחש שפיו אוחז בזנבו וכך היה חוסם את פתח המערה (כמו סמל ה"אורין" על כריכת "הסיפור שאינו נגמר"). מה עשה הרב כדי להכנס? הוא קרא "עכנא עכנא! פתח פיך ויכנס תלמיד אצל רב!" עכנא הוא עכסן, נחש ארסי ואם נתרגם את מילות הקסם לערבית, שפתו של עלי בבא, נקרא לו " ثعبان سام ת'ועבאן סאם" (נחש ארסי, תודה לדף הפייסבוק של מילה אחת ביום בערבית) או בקיצור: "סמא סמא איפתח!" וכך נסגר המעגל בין רחוב סומסום המקשר בין יהודים לערבים והפורטל שיוצר מציאות מתוקנת עוד בעולמנו הזה. במהרה בימינו. אמן.
נספח: מאמר "כך הפך הגבר הרגיש של סרטי שנות התשעים לגבר האינפנטיל של הקולנוע העכשווי" באתר סריטה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה