דה-דמוניזציה: על תום ומוות ואיחוד המציאותי והפנטסטי בעקבות הסרט 'מליפיסנט'

פורסם במקור במוסף 'שבת' של מקור ראשון

תודה לרחלי ריף

אגדה חדשה

להבדיל אלפי הבדלות, כמו התורה שבעל פה גם האגדות הקלאסיות שאותן נהגו להעביר בעל פה ממספֵּר למספֵּר הועלו בשלב מסוים על הכתב. ניתן לציין שתי נקודות משמעותיות בקיבוע עולם האגדות המערבי – פעם אחת על ידי האחים גרים ופעם נוספת על ידי הסרטים של וולט דיסני. הראשונים הקפיאו את המילים וצרבו אותן לנצח על הנייר, ואילו סרטי דיסני הפכו פרשנות מסוימת לייצוג ויזואלי שהפך לבלעדי. קשה לנו לדמיין “שלגייה“ שאינה שלגייה של דיסני, קשה לדמיין “שוליית קוסם“ שאינו מיקי מאוס.

לעתים, המילים והדימויים שהתקבעו זוכים לפרשנות חדשה על ידי אלו שהביאו לקיבוע הדימוי הראשוני. במקרה של הסרט “מליפיסנט“ שיצא לאחרונה לאקרנים ועוקב אחר המכשפה הרעה מסיפור “היפהפייה הנרדמת“, הפרשנית החדשה היא חברת דיסני, שיצרה ב־1959 את סרט הקלאסיקה שעליו הסרט החדש מבוסס.

זו לא הפעם הראשונה שבה חברת “דיסני“ מאתגרת את עצמה ואת הנרטיב שלה. החברה מודעת לביקורת שיש כלפיה על ערכים מסוימים שזכו לדומיננטיות בסרטיה הקלאסיים, כמו הפאסיביות של הנסיכה שמחכה לזכר המושיע, ההתאהבות המהירה (שלא לומר קידושי קטינות), החלוקה הקוטבית בין “טובים“ ו“רעים“ ועוד. בעידן הפוסט מודרני נשלפו הסכינים לראשונה על ידי חברה מתחרה בשם “דרימוורקס“, שניסתה באבחת סרט אחד לעשות שמות בכמה מסרטי דיסני הקלאסיים. מדובר כמובן ב“שרק“, הסרט שגיבורו הוא “רע“ ומפלצתי, אך מתגלה כבעל לב פועם מתחת לקליפות המכסות אותו. רבות מהנקודות הבעייתיות בסרטי דיסני זכו לאזכור ב“שרק“, תוך התייחסות מופגנת לקלישאות שנראו בסרטים.

בעקבותיהם, גם “דיסני“ החלה לכתוב סיפורים בעלי מודעות לעולם האגדתי שיצרה; בסרט “מכושפת“ (2007) אנחנו פוגשים בנסיכה קלאסית נוסח דיסני, שנזרקת לעולם האמיתי של ימינו ומתמודדת עם התפרקות עולם האגדות, ב“פלונטר“ (2010) הדמויות מודעות לכך שהן במחזמר, ובכלל הדמויות הנשיות נהיו חזקות ועצמאיות יותר. גיבורות מסוג אחר. חלק משינוי הגישה בסרטי דיסני בא לידי ביטוי במורכבות של “הרעים“, מה שבולט במיוחד ב“מליפיסנט“; לא רק שהסרט מסופר מנקודת מבטה של המכשפה הרעה מתוך “היפהפייה הנרדמת“, ואנו נחשפים לדמות עגולה ומורכבת יותר מאשר בגרסה המצוירת, אלא שאנו גם שומעים סיפור אחר לגמרי, שבו הטובים הם רעים והרעים הם טובים. אגדה חדשה נוצרה על חורבותיו של הסיפור הקלאסי.

לילית הנוקמת

ככל שהצפייה בסרט נמשכה הבנתי שהסיפור על אודות מליפיסנט מזכיר את מיתוס לילית. על פי המדרש, לילית היא אשתו הראשונה של האדם הראשון. בניגוד לחווה שנוצרה מצלע, לילית נוצרה יחד עם האדם כשווה לו: "זכר ונקבה ברא אותם". זו גם הסיבה לכך שהאדם הראשון נטש אותה לאחר ריב שהתחולל ביניהם על שוויון מיני זה. מאז ועד היום לילית היא סמל ל"פאם פאטל – "האישה ההורסת, האחרת, המחריבה משפחות ומנסה לפגוע בבניו האנושיים של האדם.

לילית היא גם סמל לקליפה במובנה הקבלי; היא מייצגת עטיפה שאין לה ערך בפני עצמה, חיצוניות חומרית ואשליה. חלק מהקליפות הקבליות הן בנות תיקון, אך לא כך קליפת לילית. האם מיתוס הוא נצחי, או שהוא יכול להתפתח? האם יכול להיות שעם הזמן נגלה שמאחורי הסיפור של הרוע המוחלט ישנו תיקון אפשרי? התשובה יכולה לבוא מתוך הכרה במשבר שעבר על לילית, דמון שאנו מושפעים ממנו במבט המנוכר שלנו על האנושות, כתוצאה מהבגידה והנטישה של אדם, שהפך אותה ליצור העוין את בני האדם ואת הקיום האנושי כולו. אותו משבר שיצר את הקרע בין בני לילית לבין האדם וצאצאיו לדורותיהם.

גם מליפיסנט המצוירת של דיסני, המכשפה הרעה של ה“היפהפייה הנרדמת“, הייתה דמות מיתית. כזו שלא הציגה סתם תאוות בצע או שליטה, אלא הייתה התגלמות של רוע שאין לו מניע חיצוני להיותו רע. כאשר עוזריה השדונים לא ממלאים את משימתם היא אומרת להם “אתם בושה לכוחות האופל“. כך, ישר ולעניין. כאשר היא עומדת למלחמה מול הנסיך היא קוראת: “עכשיו תילחם איתי, נסיך, ועם כל כוחות הגיהנום!“. אך לא כך בסרט החדש, המציג קרע בין שני עולמות, עולם אנושי ועולם פנטסטי, המחפשים איחוי. גם “מליפיסנט“ עוסק בסיפור אהבה של שֵׁדה ואדם המלווה בבגידת האדם, בגידה שבעקבותיה מגיעה נקמתה של השֵׁדה באדם דרך ילדיו. ממש כמו סיפור הקרע בין האדם הראשון ואשתו הראשונה לילית.

הסרט נפתח בהצגת שני עולמות החיים בשכנות ובעוינות: ממלכת בני האדם וממלכת הפנטזיה, המאוכלסת בפיות, שדונים ומפלצונים. בעוד עולם הפיות משגשג ושורה בו אחווה ותום, עולם בני האדם הוא אפל, מושחת ומסוכסך. בין שני העולמות שוררים יחסי איבה עמוקים ובלתי מוסברים, ולאחר בגידת האדם גם מוקמת ביניהם חומת קוצים גדולה. הקרע המעמיק רע לשני העולמות; עולם הפנטזיה הופך בהדרגה לפנטזיה אפלה, והעולם האנושי שוקע בייאוש ובחוסר תוחלת. כלהט החרב המתהפכת, החומה שקמה בין העולמות יצרה נתק מוחלט בין עולם המציאות ועולם הדמיון.

זהו הסיפור המקביל של מליפיסנט ולילית. בגידת האדם הותירה אותן נכות רגשית ופיסית. חסרות אמון באהבה וצמאות לנקמה. אלא שדווקא אז תוכניות נקמה אלו משתנות.

תמימות ומוות

הסיבה לשינוי תוכניות הנקמה של מליפיסנט בגרסה החדשה טמונה בכך שהמניע לנקמה הוא גם המניע לנטישתה. אותו עולם של תום שחולַל הוא המניע של הנקמה, שאינה מופנית ישירות לאדם שהושחת אלא לילדיו. אך מה קורה כאשר דווקא בהם מתגלה התום? או אז נוצרת ברית סמויה בין הילדים לשֵׁדה סביב המשותף להם – עולם של קסם, שאינו נחלת מי שכבר איבד את תמימותו.

גם באגדת “החלילן מהמלין“ אנחנו מוצאים ברית בין עולם הילדים לעולם הקסם. לאחר שהחלילן מרומה על ידי אנשי המלין המושחתים, שנמנעים מלשלם לו את שכרו, הוא לוקח את ילדיהם אל עיר סודית הכלואה בתוך הר. כך הוא מציל את הילדים מלהפוך למושחתים כמו הוריהם. לכאורה ניתן לראות בחלילן “רשע“ קלאסי; מעשה של לקיחת ילדים מהוריהם הוא מעשה נורא, ונראה שהעולם שמעבר להר הוא בעצם סמל למוות. אך קשה לומר שהחלילן הוא “רע“; יותר נכון לתאר אותו כמשהו קדום לרע, מעבר לחלוקה בין “טוב“ ו“רע“, נגוע בתמימות של גן עדן.

גם פיטר־פן “חוטף“ ילדים כדי שלא יגדלו ויהפכו לבורגנים מסואבים כמו הוריהם, וגם ארצו זכתה לפרשנות כארץ המתים. למעשה, כשחושבים על זה, מוות ותום הן שתי מילים כל כך קרובות. המוות של אלו שלא ידעו חטא נתפס כמשהו נאצל, מלאכי. גם הבתולין, המסמלים תום, מהווים כוח הסותר את החיים ואת עולם המעשה האנושי, שבבסיסו עומדים היחס והתלות שבין הגבר והאישה.

המאבק על קיום העולם התמים, הן במישור המיני והן במישורים אחרים, הוא גם שמניע את תוכנית ההגנה על היפהפייה הנרדמת מפני הקללה שהטילה עליה המכשפה, שתמות בטרם הגיעה לגיל 16. בסרט המקורי הנסיכה אורורה, שעליה הוטלה הקללה, לא הורשתה לפגוש גבר במשך 16 שנה. כמו באגדה על רפונזל (הנערה שנכלאה במגדל כדי להגן עליה מכל גבר זר) גם היא גדלה בבידוד מהמין השני, וכמו אצל רפונזל ההגנה נפלה דווקא ביום הולדתה ה־16.

הניסיון לשימור התום של הילדים משותף אם כן הן להורה המגונן והן לשדה המאיימת, ושניהם כושלים. הניסיון למנוע את איחוד העלמה המתבגרת עם הגבר אבוד מראש, ודווקא המפגש ביניהם מתגלה כמסוגל להסיר את הקללה ולפתוח פתח לריפוי. מנקודת המבט הזו גם ברור למה מליפיסנט קיללה את הנסיכה שתמות דווקא ביום הולדתה ה־16, בטרם תגיע לבשלות מינית.

בסיום “מליפיסנט“ מופיעה אפשרות לחידוש הברית בין עולם הדמיון והעולם האנושי. הנסיכה אורורה, שבתומתה שבתה את לִבה של השֵׁדה, גדלה בין שני העולמות והפכה למעין יצור כלאיים של פנטזיה ומציאות. זה גם מה שמכין אותה להיות המלכה שמאחדת את שתי הממלכות על ידי חיבור בין התום והפלא של עולם האגדה ליכולת לאהוב ולקיים עולם של תרבות אנושית. היא גם לא תהיה הראשונה שעושה זאת.

המלך ארתור, ולהבדיל המלך שלמה, הם דמויות היסטוריות שה“מיץ של המיתוסים“ דבק בהם. כולנו יודעים שלמלך ארתור היה קוסם צמוד ששלף חרב קסומה מהנדן, וששלמה המלך דיבר בשפת החיות. העולמות השונים של היסטוריה ואגדה התמזגו לדמות אחת שיש בה משניהם, מבלי יכולת ליצור הפרדה מוחלטת. לא פלא ששני מלכים אלה הם גם סמל לשלום ולאחווה בעולם האנושי. איחוד זה בדמות אחת פותח את הדלת להשלמה. הדרך אל החזרת הפיות והדמיון לארץ ישראל צריך להתקיים בתמימות מסוג חדש, תמימות שנייה; זו שמכירה בניסיות ובפלא של העולם הקיים, ופתוחה אל קולות שמעבר למודעות, שמעבר לעץ הדעת.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ' תמוז תשע"ד
-----------
נספחים:
ארט מהסרט המקורי: http://shulyathakosem.blogspot.co.il/2013/11/Maleficent.html

מאמר שלי על לילית והסרט שרציתי לעשות עליה בבלוג:
http://shulyathakosem.blogspot.co.il/2014/03/LILIT.html

מאמר: "למה אין פיות יהודיות", מאת מרית בן ישראל:
 .http://maritbenisrael.wordpress.com/2014/04/21/jewish-fairy/

מאמר ביקורת חריף על המסרים האנטי אנושיים ואנטי גבריים בסרט (אנגלית):

סרטון על האפקטים:


קונספט ארט:






סטוריבורד מהסרט המקורי: