"...הרי עולם הדרמה, בתיאטרון ובקולנוע, עסוק בכל כוחו ליצור בנו את השהיית האי-אמון. זה המושג הראשון והבסיסי בלימודי דרמה: Suspension of disbelief. מושג מרתק בעיניי: השהיית האי-אמון. מטרת הדרמה היא ליצור לנו אשלייה של מציאות שתגרום לנו להאמין במה שאנחנו רואים. מי שטבע את המושג הזה הבין נכון שמחוץ לאולם הקולנוע אנחנו חיים את חיינו במצב של אי-אמון. כלומר, בציניות. אנחנו לא מאמינים בכלום, לא מאמינים באף אחד, חושדים בכל. ציניים. בקולנוע, לעומת זאת, כולנו מאמינים. בחיזרים, ערפדים, שדים, רוחות רפאים, אנשי זאב, מלאכים וגם באלוהים."
יאיר רווה במאמר על העדר האל בקולנוע הישראלי: http://cinemascope.mako.co.il/archives/19729
איפה אלוהים היה בקולנוע הישראלי
יאיר רווה ("סינמסקופ") כתב מאמר שבו הוא מבכה את העדרו של אלוהים מהקולנוע הישראלי. יאיר, כאדם מלומד גם במקצועות היהדות וגם בקולנוע, כמבקר וכיוצר, ציפה לראות תחייה של הקולנוע ככלי לתיאור ועיסוק החוויה הדתית שבראשה: הדיאלוג עם האל. וזה לא קרה.ברשותכם, אני אגיד כמה הרהורים שלי בנושא ואז אתייחס לדברים שיאיר מעלה.
כפי שגם יאיר מדייק במאמרו, החויה הדתית היהודית אכן שונה מהחויה הדתית הנוצרית. האל שלנו (לכאורה) הוא בלתי נראה, בלתי מושג, בלתי נתפס. הוא לא חובב אמנות פלסטית ובכלל איקונות מזכירות לו אלילות אבל הוא סטוריטלר רציני. אולי הגדול מכולם. לא רק שהוא השתמש בסיפור כדי להביא לעולם את דברו אלא שהסיפור עצמו עוסק בהבאת הסיפור לעולם. ארס-פואטיקה אם תרצו (כתבתי על זה כאן בעבר).
היהדות עברה גלגולים רבים עם השנים והמרכזי שבהם והוא גם הרלוונטי שבהם לדיון היה המעבר מדת בה האל נוכח לדת בה האל נסתר והאחריות עוברת לידי האדם. זה קרה במהלך הגלות ונעשה בהדרגה. מדיבור ישיר עם האל (נבואה) הפכנו לדת עם עולם של הלכה שהולך ומתקבע, ספרים שמודפסים והופכים תורה שבעל פה לתורה שבכתב ומעל הכל צבא של מתווכים שעומד בין האדם הפשוט לאל.
לכאורה.
באותה מידה קרה גם תהליך הפוך. האל הטרנסצנדטלי (החיצוני לעולם) פינה את מקומו לאל המתגלה בעולם (פן נשי יותר של האלוהות). הקיום האנושי הן בפילוסופיה והן בדת הפך לביטוי ישיר של האלוהות וליכולת של חיבור עמוק בין רוח וחומר בעולם הנגלה. במושגים דתיים אני קורא לזה: מעבר מהליכה בדרכי ה' להדבקות במידותיו.
במילים ארציות אני קורא לזה: אמנות.
השיא של תהליך זה הוא בציונות, בחזרה אל המקום הכי פיזי, הכי ארצי שהיה רחוק מהעולם היהודי אלפי שנים. לא רק שצריך פתאום לעבד את הקרקע עליה דרכו אבותינו אלא צריך כמו תינוק שגדל להתחיל לקחת אחריות ולהיות עצמאי. מדהים כמה זה קשה לעם כמעט כמו יציאת מצריים שניה.
קולנוע כבחירה מתמדת
הגילוי של האל בעולם החומר עובר דרך הפילטר האנושי. ולהפך, הפילטר האנושי הוא המסוגל לזהות את האל הנוכח, במשמעות שאנו יוצרים בצורה מודעת ובמשמעות שאנו חווים בצורה לא מודעת. לכן, מעבר לביטויים רבים וטובים של הדת כמו ההלכה, התורה והתפילה ישנו הפן התמידי של ההקשבה לערוץ האלוהי הפעיל.האם זה אפשרי להקשיב באופן תמידי לערוץ זה של החיים?
כן.
בובר מדבר על זה ואחרים. על היכולת לשחרר את האל ולתת לחויית הקיום להפוך לקדושה. כלומר, התגלות יחידנית שהיא ביטוי של רצון. בסרט "החיים בהקיץ" אחת הדמויות מגדירה זאת כך: בסרט אתה לא יכול להראות משהו "כללי": אם יש גמד שנכנס לבר אז זה גמד מסויים שנכנס לבר מסויים. המחוייבות לבחירה, המסגור וסגירת הפריים הופכים את מה שנבחר להכנס לתוך הפריים לקדוש כי זהו רגע שנבחר, רגע של גילוי בחירה. כמו חופה מתמשכת שבה האדם מקבל עליו את המציאות היחידנית.
החירות אם כן מתבטאת לא באינסופיות האפשרויות אלא ביכולת לעמוד מחוץ לאפשרות הנגלית ולבחור בה. לבחור בחיים.
בשלב הזה יהיה נכון לבוא אליי בטענות ולהגיד שהיהדות היא ממש לא כזאת שהרי איפה שמתי את התפילה ואת ההלכה והתורה והטקסיות ובחרתי להתמקד במשהו כמעט מופשט. זה עצמו מאוד לא יהודי!
ואני חושב שזו טענה נכונה וזהו גם מקום קולנועי מאוד.
לדוגמה, כשאנחנו מדברים על המאבק הפוליטי עם שכננו אנחנו מדברים על "סכסוך" אבל העולם קורא לזה "הקונפליקט". זהו ניסוח מעניין מאוד כי "קונפליקט" הוא לא משהו ששואף להעלם אלא הולך ומתחדד בזמן ש"סכסוך" מבוסס בעיקר על פער ולא על סתירה. אני הייתי מגדיר את הקיום שלנו פה כקונפליקט מהסיבות שתארתי: אומה עם דת שמגיעה לארצה לאחר שנים ומתחילה לגלות צדדים שונים בה. רוח וחומר נאבקים בתוכה, מסורת וחדשנות. גלותיות מול זעקה לחירות ועצמאות. כל זה חדש לנו.
למה זה קולנועי? כי הקונפליקט הוא השחקן באותו פריים סגור. הבחירה במציאות היא רק חלק מהרגע הקדוש. בתוך הרגע הזה יש שניים. האדם עצמו ללא קונפליקט, ללא האחר, לא יכול לחוות באמת את אותה נירוונה רוחנית של הרגע.
ולכן הקונפליקט, המתח הדואלי, המיני מול האחר הוא השחקן הראשי על הבמה הזו. (עוד על זה ברשומה על האל הנעדר של לוינס).
בהערת סוגריים אני אגיד שאני לא חושב שהרגע הקדוש הוא השאיפה הבלעדית. כמו שהדמות בסרט אומרת: אי אפשר באמת להיות כל הזמן ברגע הקדוש. לכן אני אדם שעדיין מאמין בדת, באילוף העצמי למסגרת חיים שמנסה לתת מקום לאל גם מחוץ לרגע הקדוש. דת, בעיקרון, כמו הקדושה עצמה, מבוססת על מבנה היררכי: יש מקומות שאפשר להתנהל בהם תמיד, יש מקומות קדושים יותר שדורשים טהרה יתרה ויש את קודש הקודשים שאליו אדם אחד נכנס יום אחד בשנה. החיים בנויים להיררכיה של מימוש האלוהות בחיים לא כדי לשמור אותה בשכבת שומן של כוהנים אלא דווקא כדי להעביר אותה אל כל שכבות הציבור. אל כל שכבות הנפש.
חלק ממה שכתבתי כאן נאמר גם על ידי התסריטאי הדתי שוקי בן נעים ליאיר רווה: הפרקטיקה ההלכתית אינה עניין "מגזרי" היא חלק ממשי מהחיים האמוניים ולא ביטוי חיצוני להם. לכן קולנוע שעוסק בפרקטיקה הדתית ובמתחים שהיא מייצרת הוא קולנוע יהודי אותנטי.
במילים שלו:
"...לכן, הדור הראשון של היוצרים הדתיים יצר בראש ובראשונה במסגרת הז׳אנר של ׳דוסים כבני אדם׳. קודם כל רצו להבהיר שמדובר בסובייקט ראוי לייצוג, וניסו להרחיק אותו מהסטריאוטיפים. דווקא בגלל זה הפרקטיקה הדתית נדחקה לשוליים. אני חושב שבשנים האחרונות יוצרים דתיים, ואני בתוכם, זיהו שההדחקה של האספקטים האלה יצרה גם היא סוג של עיוות כי היא לא נתנה ביטוי לחלקים מהותיים בנפש של האדם המאמין והאופן שבו הוא חווה את העולם.״
יאיר רווה: אבל אתה שוב מדבר איתי על סרטים על הלכה וקיום מצוות. לשם הקולנוע הדתי הולך? אותי לא מעניין לראות דרמה על הלכות מוקצה או הוצאה מרשות לרשות בשבת, אלא קונפליקט רוחני שעוסק בדבר הרבה יותר גדול מזה.״הלכה היא לא רק אתוס, היא עיסוק בדבר ה׳. לכן היא בהחלט יכולה להיות מצע לסאבטקסט תיאולוגי. אני, למשל, ניסיתי ב׳אורים ותומים׳ (ואפילו ב׳נויורק׳ במגבלות הז'אנר) להראות איך הקוד ההלכתי, התורני, הוא גם עמדה ביחס לאלוהים ולעולם וזה בהחלט משהו שאני מנסה לחדד אצל תלמידים שבאו עם המטען הזה ומיד זורקים אותו לעליית הגג כי הם חושבים שזה לא רלוונטי או מטיפני. הקולנוע שאתה מחפש (ברגמן, טרקובסקי) נעשה מתוך המסורת הנוצרית. בגדול, הנצרות דחתה את הפרקטיקה של ׳קיום מצוות׳ לטובת דיבור ישיר על אלוהים ואל אלוהים. וזה לא מקרה שהדוגמאות הבולטות של קולנוע רוחני ואמוני בישראל מגיעות מאנשים כמו שולי רנד ומני יעיש. כי כחסידי ברסלב, גם הם מגיעים ממסורת של דיבור ישיר אל האל ועליו.״
אל נגלה ואל נסתר ב"אושפיזין"
יש משהו בתמונה הזאת שמסמלת אולי את האייקון של "מהי אמונה" עבור רווה. הנה הבנאדם שבור וקרוע זועק כלפי השמיים זעקה חסידית שיש בה פורקן וכאב!
אבל מה שקדם לזעקה הזו הוא דיאלוג אחר עם האל. האל הנסתר-נגלה. האל הנגלה בסרט "אושפיזין" שולח לגיבור ניסים, הוא שולח לו כסף, ואז הכדור עובר אל האדם. האדם בוחר לקנות בכסף אתרוג היקר בהרבה ממידותיו ולמעשה גוזר עוני על משפחתו תמורת הידור מצווה. בהמשך האל הנגלה שולח לו עוד נס: שני חברים מהעבר, עבריינים נמלטים, להתארח בחג. אבל זהו אל נגלה-נסתר כיוון שברובד הנגלה הגיבור מזהה שיש פה נסיון ולכן הוא מתאמץ "להכיל" את אלה שמזכירים לו את הצדדים הישנים, האלימים והעבריינים שבו; אבל האל הנסתר שלח לו נסיון אחר. ההתמודדות שלו אינה רק עם מי שהיה אלא עם מי שהוא היום. ה"דתיות" אולי תגן עליו מפני עברו בצורה מסויימת אבל היא לא תגן עליו מההווה שלו, מאשתו, מהבחירות שלו. וזה בא לידי ביטוי בזה שהאורחים מכינים לו מהאתרוג ששווה 1000 שקל.. סלט.
הזעקה היא רק חלק קטן מהעבודה של האדם המאמין. ההתבטלות והקריאה החסידית כלפי מעלה יש בה הכרה באשמה יחד עם הכרה בנסיון האמיתי.
הייתי אומר יותר מזה: זו זעקת תודה.
למה כתבתי את כל הניתוח הזה? בגלל שבסופו של דבר החיים האמוניים הם לא רק רוח ולא רק חומר. לא רק תפילות ולא רק פרקטיקה הלכתית, לא רק נגלה ולא רק נסתר. האל יכול להסתתר בהלכה ולהיות נגלה בחיים ולהפך. הנסיון ליצור חייץ בין הפרקטיקה לבין"הרוח" הוא בלתי אפשרי. אין רוחניות יהודית בלי פרקטיקה. זה כוחה וזה סוד מוסריותה כפועלת על האדם ובתוך העולם.
וזהו גם ההבט הקולנועי של העניין: עיסוק באל יכול להסתיר את האל בעוד עיסוק בחיים יכול לגלות אותם. עצם המודעות שלנו וההקשבה שלנו לבחירות האמנותיות הוא ההזדמנות לזכות במנת הנבואה וההתגלות.
לי זה קורה עם סרטי אנימציה הרבה פעמים. החוויה הדתית שלי בסרטי אנימציה היא בשיאה כשאני מרגיש שהאנימציה היא שיר הלל לחיים הנגלים. לא אסקפיזם אלא צלילה אל עולם מלאכותי, יציר אנוש ומתוכו למצוא את הצלם שוב. את האינטימיות שבבריאה.
לסיום אתייחס למה שציטטתי בתחילת המאמר מדברי יאיר רווה. הוא טוען שבעולם האמיתי אנחנו משהים את האמון (צינים וסקפטים) ובקולנוע אנחנו מרשים לעצמנו להאמין. שבחוץ אנחנו צינים ובקולנוע אנחנו מתמסרים.
במקום מסויים כשקראתי את זה הרגשתי הפוך. העולם האמיתי על שקריו הפוליטיים, הרגשיים והפיסיקלים מצליח להערים עלינו ולתת לנו הרגשה שזה מובן מאליו שאנחנו נושמים, אוהבים, יוצרים וחיים. הוא מצליח לתעתע בנו עם הקלות הבלתי נסבלת של הקיום. דווקא הוא מוציא מאיתנו תמיד השהיית אי-אמון שמאפשרת את הקיום שלנו. מאמינים בקיום.
ואילו בקולנוע אנחנו משהים את ההשהייה. אנחנו אמנם מרפים ומאמינים אבל מתוך מודעות לשקר. זה בגלל שאנחנו רוצים שמישהו ילחש לנו באוזן אמת גדולה יותר, שהחיים האלו שבחוץ, הם בעצם גדולים ונוראים. אנחנו רוצים שמישהו ישקר לנו כדי לגלות לנו אמת גדולה. כזאת שקשה לנו להכיל בחוץ.
ואלי זהו אחד הפרדוקסים הגדולים ביהדות: לבחור להאמין.
או כמו בסצנה מהסרט "אדפטיישן":
התסריטאי: אני רוצה לספר סיפור שיראה לאנשים כמה פרחים זה דבר מדהים.האמרגן שלו: זה מה שהם?
התסריטאי: אני לא יודע...
---------------------------------------
נספח 1: האל הנגלה והנסתר בא לידי ביטוי בפער בין מקריות שהיא באמת אקראית, גורל חמקמק, לבין מקריות שהיא התגלות מתוך תחושה של בחירה שכך דברים היו צריכים לקרות. מה שנקרא "דאוס אקס מכינה" האל שמתגלה במכונה.
אולי אחת הדוגמאות הבולטות לזה הוא מות המכשפה בשלגיה. היא הרגה את שלגיה ובורחת להרים כמעט מצליחה לגלגל סלע ענק על הגמדים ובזה לסיים את הסיפור.
במקום זה מכת ברק בוקעת את הקרקע תחתיה ומפילה עליה את הסלע שהתכוונה לגלגל. ובעקבות הסלע צוללים שני נשרים רעבים.
*מצאתי את הסצינה רק במגוון שפות. סלחו לי.
-------------------------------
נספח 2: אחת התגובות המעניינות ב"סינמסקופ":
מזדהה מאוד עם הכמיהה שלך לקולנוע על אמונה, עוד משנה ב' בסם שפיגל כשהתחלתי במקביל לקולנוע ללמוד יהדות וגיליתי את האוצר הגנוז, חשתי צורך ביווצרות של גל חדש, אוונגרדי, פורץ מוסכמות בוקלונע הישראלי ובכלל. קולנוע שלא רק מדבר על האמונה, אלא גם בונה מיזאנסצנה, בוחר זווית צילום ועדשה, עורך ומרכיב את הסיפור בדרך ייחודית, "יהודית" ומהפכנית.
אני מתכוון לכך שלא רק הנושא אלא גם השפה הקולונעית, התחביר והדקדוק יכולים לינוק וללהתחדש ולהתבסם במקורות הקדומים, המרתקים, הייחודים לתרבות היהודית. רב קוק למשל, דיבר על אומנות המודרנית כמי שיכולה להרחיב את גבולות הדמיון האנושי ולחדש את התרבות הנבואית(החדשה).
לא קולנוע "דתי" עם שחקנים חובשי כיפות, ולא לקולנוע אימוני, אלא קולנוע ישראלי חדש שיינוק גם מתורת המונטאז' של אייזנשטיין וגם מפליני וגם מרב קוק ותורת הקבלה, קולנוע שחובק את כל מה שהצמיחה התרבות האנושית ויחד עם זאת מדבר בקול ייוחדי ישראלי יהודי ואוניברסלי, קולנוע קדם נבואי.
----------------------------
את כל מה שכתבתי פה אפשר אולי לסכם בכמה מילים: קולנוע הוא בחירה. בחירה היא חירות. חירות היא יהדות.
אני מתכוון לכך שלא רק הנושא אלא גם השפה הקולונעית, התחביר והדקדוק יכולים לינוק וללהתחדש ולהתבסם במקורות הקדומים, המרתקים, הייחודים לתרבות היהודית. רב קוק למשל, דיבר על אומנות המודרנית כמי שיכולה להרחיב את גבולות הדמיון האנושי ולחדש את התרבות הנבואית(החדשה).
לא קולנוע "דתי" עם שחקנים חובשי כיפות, ולא לקולנוע אימוני, אלא קולנוע ישראלי חדש שיינוק גם מתורת המונטאז' של אייזנשטיין וגם מפליני וגם מרב קוק ותורת הקבלה, קולנוע שחובק את כל מה שהצמיחה התרבות האנושית ויחד עם זאת מדבר בקול ייוחדי ישראלי יהודי ואוניברסלי, קולנוע קדם נבואי.
----------------------------
את כל מה שכתבתי פה אפשר אולי לסכם בכמה מילים: קולנוע הוא בחירה. בחירה היא חירות. חירות היא יהדות.
