טים ברטון חלק ג'. על סליפי הולו, מוסר ועריפת ראשים

סליפי הולו לפי דעתי הוא אחד הסרטים הטובים ביותר של טים ברטון ומהאהובים עליי. יש בו אמנם אלימות קשה אבל הוא נע כמטוטלת בין הפנטזיה, האימה והסאטירה. יש בו משהו שמזכיר את הסיפורים על העיירה היהודית בה מיסטיקה השתלבה במבנה החברתי הקהילתי עד שלא ניתן היה להפריד בין השניים. כבר הזכרתי את הקשר בין "חתונת רפאים" ו"הדיבוק" אבל גם בסליפי הולו יש משהו ממה שקיים בדיבוק והוא שהמיסטיקה והאופל הם ייצוג ותוצר של פגם מוסרי חברתי. הרוע בצורתו המיתית אינו הנושא, הוא אמנם ציורי מאוד ועצמתי אבל בסופו של דבר בני האדם צריכים לפתור את ענייניהם במסגרת גבולות הקיום האנושי. ולגבי השטן... שמישהו אחר ידאג לו.

בקצרה: סליפי הולו מספר על שוטר שהוא גם פתולוג שמשתמש בכלים מדעיים ולוגיים לפתרון פשעים בתקופה חשוכה שבה המיסטיקה ותעתועים (גם הדתיים) משטים בבני האדם ולכן שיטותיו נתפסות לא מקובלות. זו הסיבה שבגינה הוא נשלח לחקור סדרת מקרי רצח מסתוריים שקרו בעיירה קטנה ששמה: "סליפי הולו". שם הוא מגלה שההגיון והשכל לא מסוגלים לתפוס הכל והוא נאלץ לעמוד מול כשפים ותופעות שהם מעבר לתחום השגתו.

הדימוי המרכזי בסליפי הולו הוא עריפת הראש. זו הדרך בה הקורבנות נרצחים. כדי לברר את המוטיב, הן ברמת הסרט והן ברמת השפה הברטונית, יש צורך להסתכל קודם כל על עריפת הראש כמוטיב.
הנה מספר דוגמאות: סוויני טוד משסף גרונות, ג'ק סקללינגטון מנתק בין ראשו לגופו והמלכה מעליסה, כמובן.
המלכה מעליסה היא מקרה מעניין שכן חלק מאובססיית עריפת הראשים שלה נובעת (ולא אני עליתי על זה) על הלבוש הויקטוריאני, הצווארון הענקי שמפריד בין הראש לגוף.
הצווארון הזה הוא ייצוג אליטיסטי בו הגוף, התחתון, הבהמי, מנותק מהראש, הרציונל, הגבוה, השולט.
כלומר זה ייצוג אליטיסטי שמכיל אמירה בעצם עיצובו האפנתי.
אבל השימוש של ברטון בעריפת הראש לוקח את הפער שבין הראש לגוף למקום אחר. הוא מדבר על הנתק שבין מי שבתחתית לבין המנהיגים. בין האליטה ובין העם וגם, וזו אחת הגדולות של סליפי הולו, בין החלק התחתון, הייצרי, המושחת, של האליטות לבין תפיסתם את עצמם. רוב הרעים בסליפי הולו אינם רעים במתכוון, הם תמימים במובן הרע של המילה, אינם מודעים למעשיהם ולהשלכות מעשיהם. המעשים הלא מוסריים שנעשים בתחתית גופם מנותקים מתפיסתם את עצמם, כמנהיגי קהל. והתמים מכולם הוא ראש העיר, שבעוד הוא מציג עצמו כפילנתרופ וסוחר שהצליח במעשיו רומזים בעדינות שאר זקני הקהל שבעצם כל אחד בעיירה תלוי באיש הזה המתכחש לכוחו הפוליטי ומציג עצמו כמעין אבא טוב.

הנה דוגמה קטנה ויפה דווקא מסרטו של טרי גיליאם "הברון מנכהוזן" שם מלכת הירח יכולה בעזרת הצווארון להתנתק מגופה. בעוד גופה מתנה אהבים עם המלך, הראש חומק כדי להציל את הברון שהוא גם מאהבה של המלכה )לא הסצנה הזו אבל מספיק קרוב):



זהו גם הקונפליקט של גיבור סליפי הולו עצמו: בגלל הרצחה של אמו הוא נהיה אדם מדעי-רציונליסטי לחלוטין. ניתוק בין הראש לגוף. מה שמשתבש אצלו, כמובן, זה ההעובדה שהלב נמצא בחלק שמתחת לצווארון.

בואו נדבר עכשיו על שני דברים בהקשרם היהודי. האחד מגניב והשני נכון.
הראשון: הארה שהייתה לי פעם. מה זה "סליפי הולו"? נסו לתרגם את השם לעברית ותופתעו. כן. סליפי הולו הוא "הגיא המנמנם" או "הגיא הנם". סליפי הולו הוא הגהנום.
תודו שזה מדהים.

הנקודה השניה קשורה לעריפת ראשים. בתורה ישנו טקס מיוחד שנקרא "עגלה ערופה". כאשר מוצאים גופה ולא יודעים מי הרוצח אז זקני העיר הקרובה ביותר צריכים לעשות טקס שבו הם עורפים ראש של עגלה וקוראים "ידינו לא שפכה את הדם". זוהי אמירה אירונית קודם כל כי זוהי בעצם הודאה באשמה: אם אתם לא אשמים למה אתם מכריזים את זה בקול? אלא, שהמטרה היא אכן זאת. להטיל אחריות עקיפה על קברניטי העיר. אי ההודאה באשמה היא היא ההודאה באשמה כי אי אפשר לנתק בין הראש לגוף. אם משהו קרה בעיר שלך, אם אדם מצא את מותו בקרבת העיר שאתה מנהל, זו אולי לא אשמתך אבל אחריותך המוסרית!
וזה בדיוק מה שמתברר בסליפי הולו: שהאחריות העקיפה והישירה אחד הם. הגוף מחובר לראש.
מעניין שבגמרא ישנו דיון כיצד מודדים את המרחק של הגופה לעיר הקרובה כשיש מקרה מיוחד:
"נמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר, מוליכין הראש אצל הגוף דברי רבי אליעזר, רבי עקיבא אומר הגוף אצל הראש". תודו שזה מדהים. ארספואטיקה בגמרא.

ישנה סצנה בסרט שמביאה לשיא את הניגוד בין היהדות לנצרות. כאשר ראש העיר נרדף על ידי הרוצח הוא בורח לכנסיה. בנצרות בה יש חלוקה בין טוב ורע, גבוה ונמוך, הכנסיה היא מקלט. מקום אליו תמיד אפשר לברוח. ביהדות יש עקרון הפוך: אם יש פושע, אם יש רוצח, "מעם מזבחי תקחנו למות" כלומר, אפילו אם הוא מחזיק במזבח בבית המקדש: תקח אותו ותוציא אותו להורג. בסצנה הזו אכן מתברר שאף על פי שהרוצח לא יכול להכנס לכנסיה, זה לא עוצר אותו מלהוציא את הרצח לפועל. וזאת משום שהרוצח האמיתי, כלומר, חבריו הבוגדניים של הקרובן, נמצאים איתו בתוך הכנסיה. רעיון זה מופיע לא פעם בסרטי אימה שבה צריך להתמודד במקביל הן עם הרוע שבחוץ, המסטי, המופשט, והן עם הרוע שבפנים, הרוע האנושי. ואי אפשר לנצח את האחד מבלי להאבק קודם כל בשני.