חיי פיי: על דת ללא אלוהים

*מיועד בעיקר למי שקרא\ראה את הספר\סרט "חיי פיי".

הגיבור של חיי פיי הוא נער הודי חובב דתות (את כל הדתות) שצריך לשרוד על סירה קטנה עם נמר במשך זמן רב.

הסיפור עצמו הוא אפוס קטנטן: האדם מצד אחד, החיה מצד שני. והאדם לא רק מצליח לשרוד עם החיה אלא שורד בזכות החיה. הוא מאלף את הנמר ומערכת יחסים מורכבת נרקמת בינהם.

הניצחון של הגיבור, פיי, נובע מכמה גורמים: היכולת לאלף את הנמר אבל גם עצם הרצון המוסרי לשרוד איתו יחד. היו לו הזדמנויות להמשיך לבד ובכל זאת הוא בחר להמשיך עם ריצ'רד פרקר הנמר. זוהי מעין עליונות מוסרית שנרמזת במקומות נוספים בספר ומהווה הצהרה על כוחו של האדם מול החיה.

רציתי להתייחס לכמה דברים בספר שקשה היה לי להסביר לעצמי בהתחלה.

1. המספר מצהיר שהספר יגרום לך להאמין באלוהים. תמהני.

2. משמעות האי של הסיריקטות.

3. מה אומר לנו הסיפור בפני החוקרים בסוף על שתי גרסאותיו.

הנה הקריאה שלי:

הסיפור לא יגרום לך להאמין באלוקים. זוהי הבטחה כוזבת. הסיפור ולו ברמת היותו סיפור, פרוזה, לא מסוגל לגרום לך למשהו שמעבר לתחומי נפשך.

האמנוה בקיומו של אלוהים לא יכולה להיות "מוכחת" או מוקנת באמצעות פרוזה. נקודה.

ועדיין אין זה שקר.

אני אסביר.

פיי אינו חובב אלוהים. אני לא זוכר אותו מתפלל יותר מדי או באמת עסוק באל עצמו. הוא חובב "דתות". הוא נמשך לטקסים, ללבושים, לפרדיגמה.

בישיבה בה אני למדתי התפללו לקשר לאלוהים ללא דת. נדמה שפיי הפוך מכך: הוא לא היה מוותר על הדת. היא מקסימה אותו גם בלי אל בצידה. ועכשיו ניתן להסתכל מחדש על המסע שערך עם הנמר.

הנמר הוא (גם) סמל. האדם נמצא מול הנמר ומול עצמו כל הזמן. סירה אחת, "צמצום" שמה (בעברית!) מבטאת את הסתלקותו של האל. האדם צריך לשרוד עם החיה שבו. אבל מבלי להשמיד אותה או לפגוע בה. לאלף אותה.

האמצעים שבהם הוא משתמש מזכירים מאוד דת. הוא יוצר הרגלים, התניות, אסור ומותר. הוא קובע היררכיה וחלוקת תפקידים שמי שמפר אותה נענש. הוא יוצר מערכת דתית, טקסית, שמאפשרת לשני היצורים לא רק להתקיים אלא גם לקיים יחידת משמעות אחת משותפת שבה גם יש תלות הדדית.

האי של הסיריקטות היה לי מוכר. מאוד מוכר. ישנה פסקה של הרב קוק (איני זוכר את מיקומה כרגע) המתארת את האדם שמצא מנוחה בים האל. והרב קוק מזהיר אותו: אם מצאת מנוחה כנראה שלא הגעת ליבשה אלא לאי של אצות, תחנה זמנית.

לכן לא הופתעתי לגלות שהאי הוא רעיל. זהו גן עדן מזויף בו נמרים ובני אדם יכולים לחיות יחד בלי פחד ובהרמוניה. חוסר המתח הזה בין שניהם הוא שמעיד על מוות יותר מאשר הסכנה בלב ים.

וכאן אנחנו מגיעים לסיפור בסוף. כשאין אל יש בני אדם. ומה שפיי בא לומר לנו זה שהכל סיפור והסיפור עוסק בבני אדם.

לכן הוא מספר שני סיפורים: באחד ישנן חיות. ובסיפור זה, אותו קראנו, האדם יצא כשידו על העליונה. בסיפור השני מתגלה רוע אנושי. בני אדם רוצחים זה את זה ומנצלים את החולשות זה של זה.

רגע...

הייתה לי הארה לגבי שני הסיפורים בסוף הסרט. אבל כשהתיישבתי לכתוב פתאום זה חלף ונשארו רק רשמים קלושים.
למישהו יש רעיון? למה פיי נותן לנו לבחור בין שתי הגרסאות של הסיפור?
הנה הצעה: כשפיי מציב לנו שני סיפורים הוא בעצם מציב סיפור חסר לקח וסיפור עם לקח. סיפור אחד, אנושי, שרירותי, מרושע ואחד שיש לקח בצידו.
האדם בוחר במשמעות ובלקח. כלומר, בוחר ברצף מאורעות שהופך אותו לטוב יותר. לא לשורד אלא למוסרי. דווקא הבחירה בסיפור עם החיות היא הבחירה להיות אנושי.

שתי הערות לסיום:
1. אני מאמין שזה שהסיפור אינו עוסק באל אלא באדם זוהי אלוהותו.
2. פיי אוהב את כל הדתות אבל לא חושב על יהדות כאופציה. מצד שני את המסע שלו הוא עושה ב"Tsimsum".