בראש שמחתה
פורסם לראשונה במוסף שבת במקור ראשון.
בתחילת הסרט "הקול בראש" אנו פוגשים את ריילי. ריילי היא ילדה בת 11 ועולמה מתערער עד ליסוד כאשר היא עוברת לסאן פרנסיסקו עם הוריה ומשאירה מאחור בית מוכר, חברים ותחביבים. אם זה לא מספיק, משאית ההובלה מתעכבת, בבית החדש יש עכבר מת והחברה שלה מביתה הקודם כבר מצאה חברה חדשה.
אבל ריילי בכלל אינה הדמות הראשית בסרט אלא השמחה שלה.
שמחה, בחורה צעירה, צבעונית ועליזה הגרה בראש של ריילי היא גיבורת הסרט. היא חיננית ויצירתית וגם קצת אובססיבית לשליטה. היא מאוד רוצה שדברים יהיו "בסדר" כל הזמן ומתייחסת אל חבריה לחדר הבקרה, פחד, גועל, כעס ועצב, כעובדים זוטרים שעיקר תפקידם הוא להתמודד עם מצבים קיצוניים כמו סכנת חיים פיזית או ברוקולי לארוחת הצהריים. היא מנהלת משברים מצויינת ויודעת לשבץ את הרגשות האחרים לתפקידים שמתאימים להם. רק לרגש אחד אין תפקיד ברור: עצב. עצב המלנכולית הכחולה הקטנה יודעת רק לקלקל ומהווה את המטרד הגדול ביותר עבור שמחה ששואפת לכך ש "יהיה לנו יום טוב שיהפוך לשבוע טוב, שיהפוך לחודש טוב שיהפוך לחיים טובים." המסע ששתי אלו יעברו יחד והגילויים הנלווים אליו הם שמניעים את עלילת הסרט.
בעולם בו הדמויות העיקריות הן הרגשות שמגיבות להתרחשות הווית, העבר (ובעיקבותיו כל המבנה האישיותי הייחודי) מבוסס על זכרונות. חלקם זכרונות יומיומיים וחלקם "זכרונות ליבה" שהופכים למרכיב אישיותי מרכזי. בנוסף לזכרונות החלל הפנימי מתחזק גם איזור חלומות עם צוות הפקה הוליוודי, איזור דמיון שמאכלס עולמות ויצורים דמיוניים ואיזור אפל של תת מודע בו כלואים כמה פחדים קמאיים כמו ברוקולי.
מטרת הסרט בצידו הגלוי היא אחת ובה הוא עומד יפה: לעורר מודעות לתהליכים רגשיים ותפקידם בחיינו; ובייחוד אלו השליליים. למעשה, ארבעה מחמשת הרגשות הם שליליים ביסודם. למזלה של ריילי הילדה יש לה את שמחה כבוסית. אלמלא היא הדברים יוצאים מדי שליטה. ואכן זה מה שקורה כששמחה ועצב משוטטות להן באיזורי המוח, בזמן שחדר הבקרה מנוהל על ידי רגשות שליליים שכמעט וגורמים לנזק בלתי הפיך.
הלב שליט על המוח
הסרט מצליח לתת מקום של כבוד לעצב גם כרגש לגיטימי במנעד הרגשי וגם כזה שמאפשר הקשבה ואמפטיה. עם זאת, ישנם כמה גורמים מהותיים שחסרים בסרט ובראשם ההגיון והשכל. אמנם ישנו ביטוי לתהליך מחשבתי: רכבת שנודדת לה ברחבי המוח ונושאת בחובה דיעות ועובדות ("כמה קל להתבלבל בינהן!" אומרת שמחה) אך דימוי זה מהווה יותר משחק מילים משעשע מאשר ייצוג משמעותי. באין שכל, הרגשות שיושבים בחדר הבקרה מנהלים הן את התהליך הרגשי והן המחשבתי, מה שמקנה להם שליטה מוחלטת על הנפש וגם שליטה מסוימת בגוף.
במאי הסרט, פיט דוקטר, אמר בראיון שהכותבים ניסו להמנע מלהפוך את ריילי הילדה לרובוט שנשלט על ידי רגשות. הוא טען שזה שכעס למשל תופס פיקוד, לא אומר שהוא מפעיל את ריילי. זו אמירה נחמדה אבל חסרת נוכחות בסרט. ריילי כפי שאנו פוגשים אותה אינה מסוגלת לעמוד בפני רגשותיה ופעולתם. היא למעשה לא קיימת כ"אני" בעל בחירה חופשית.
איזו תועלת צמחה ליוצרי הסרט מנטרול הבחירה החופשית של ריילי? אני סובר שהתשובה היא שבעולם של "הקול בראש" יש העתקה של העולם הפסיכולוגי לעולם שאינו רק אלגורי אלא כזה שגם יותר קל לתפעול. למה להתעסק עם דמיון, גנטיקה, גוף ותת מודע פרטי וקולקטיבי כאשר יותר קל להראות את נפש האדם כלוח חלק שכל מרכיבי אישיותו נובעים מהתנסויות שהוא עובר במהלך חייו ולא דבר מעבר לזה? הן לתסריטאי והן לדמויות בסרט קל להתנהל בתוך חוקיות הרמטית שכזו. אך כתוצאה מכך היכולת לפרוץ את מעגל האני אל הנסתר, אל האחר ואל מה שמעבר היא בלתי אפשרית. בעולמה של ריילי אין אלוהים ואין רוח. העולם הפנימי נוצר ברגע הלידה ואין לפניו כלום. וגם אין משהו שמאחד את ריילי עם היקום הסובב אותה. כמו רגשותיה גם היא כלואה בתוך חלל סגור של תודעה. עולם בו אין אחר הוא עולם בו היכולת של הגיבור להגיע להתעלות ולגאולה היא מוגבלת מאוד. מרבית הדמויות בסרטים הקלאסיים של דיסני שאפו מטבען למשהו מעבר להן כמו אהבה, להיות בן אדם אמיתי או חופש. הדמויות של פיקסאר לא פעם יוצאות מנקודת מוצא הפוכה: הן רוצות שדבר לא ישתנה, שהכל יהיה יציב ובטוח כפי שהיה. כך וודי מ"צעצוע של סיפור" שרוצה לשמור על מעמדו החברתי, מרידה מ"אמיצה" שכל רצונה הוא לא להנשא בטרם עת, מרלין הדג מ"נמו" שרק רוצה ביטחון ושלוה בחייו ורבים אחרים. התשוקה "אל האינסוף ומעבר לו" אינה קיימת וגם אינה מושגת. דמויות רבות חוזרות פחות או יותר למקומן הקודם לאחר המסע הארוך שלהן. בעולם של פיקסאר הדמויות לרוב לא מתאהבות, הן מוצאות חברים וטוב להן עם זה.
רגש הורי
"הקול בראש" התחיל מנסיון להנכיח את הבלתי מושג. ג'ורג' האריסון בסרט האנימציה הפסיכדלי "צוללת צהובה" טבע את האמרה "הכל בראש". משמעות האמרה היא שאין בעצם עולם אמיתי. מה שנתפס כממשי הוא חויה סובייקטיבית הנתונה למניפולציות. ואכן כשמו העברי של הסרט, הדרמה האמיתית קורית בחלל הבלתי נראה שבין שתי האזניים שלנו. הסיבה שהסרט נעשה מלכתחילה היא בגלל הסקרנות הטבעית והתשוקה הבלתי מושגת שלנו לדעת מה מתחולל במוחו של מישהו אחר. ובעיקר, כפי שמציג הטיזר של הסרט בסצינת ארוחת הערב המשפחתית, מה מתחולל במוחו של ילד מתבגר. השערים אליו ואל עולמו נעולים ואנו, ההורים, חסרי אונים. כל הכלים שיש ברשותינו הם שיחה ומגע כדי לשבור את חומות השתיקה. יוצא מכך שאת התהליך המורכב שעוברת שמחה בסרט למעשה מישהו אחר היה צריך לעבור: ההורים. אותם אלו שרגילים לכך שילדתם שמחה ופתאום עומדים מול מנעד רגשי רחב יותר ובלתי נהיר. מכאן עולה גם הקונפליקט שבבסיס הסרט. הוריה של ריילי לא מצליחים לנהל איתה שיחה נורמלית כי בעולם הפנימי שלהם עצמם הם כבר קצת אטומים: האב נשלט על ידי כעס והאם על ידי עצב, חולמים בהקיץ על כדורגל ומאהב לטיני. הם אמנם יושבים יחד לארוחת ערב אבל עולמם האישי מונע מהם גישה לביתם היחידה, מה שמסתיים בזעקת "לכי לחדר שלך!".
בראש ובראשונה ההורים הם אלו שזקוקים ליכולת להכיל עצב. לא רק כדי להכיר במה שעובר על ביתם אלא גם כי מתוך ההכרה בעצב של עצמם הם יכולים לפתח אמפתיה מכילה והקשבה שיסייעו להם לתקשר ולסייע לריילי. כל עוד הם עסוקים בלשמור על אוירה טובה ולתפקד הם נמצאים על מסלול פיצוץ שבמקרה הטוב יתבטא בבריחה מהבית ובמקרה הרע יכול להוביל למקומות קשים בהרבה. הבעיה אולי היא שבמקום לספר את הסיפור של ההורים, העתיקו יוצרי הסרט את כל הרגשות ההוריים הללו אל שמחה. היא אינה בראשיתית וילדותית כמו ריילי. היא אימהית מאוד, בוגרת, דואגת לשלומה של ריילי והיא שעוברת את התהליך המשמעותי בסרט. היא עושה כל מה שההורים היו אמורים לעבור ולא רק היא: כל שאר הרגשות דואגים לריילי מהזדהות איתה אלא בתור ההורים שלה.
כאשר הרגשות מתבוננות בריילי הגדלה וכאשר הן מציפות זכרונות מהעבר הן למעשה עושות מה שכל הורה עושה ומרגישות כמו שהורה מרגיש. הן מוצפות בנוסטלגיה משולבת ברגש אחריות. רוב הזמן אין שום דבר ילדותי בהתנהגות שלהן פשוט כי הן אינם ילדים.
מהכלה להשלכה
אני מוצא בקריאה הזאת סוג של השלכה של יוצרי הסרט. הבסיס הרגשי ממנו הסרט נולד הוא רגש הורי אבל יכולת ההכלה האמיתית של יוצרי הסרט מוגבלת מאוד ולכן הם יצרו דמות בדיונית שיש בה השלכה של האחריות ההורית בחזרה אל הילד עצמו. בעוד ההורים אינם מסוגלים לשמש כגורם האחראי על נפש ילדתם, מתוך משאלת לב סמויה נולדת דמות בוגרת ואחראית בתוך הילד עצמו כדי למלא את החלל שנוצר.שמחה עושה להורים של ריילי את העבודה שהם היו צריכים לעשות. הם היו צריכים להכיל ולאפשר לעצב לעלות. במקום זה הם רק קידשו את השמחה ואת תרומתה של ריילי ליציבות המשפחתית. דיסני אמר שסרטיו נעשו עבור ילדים ועבור הילד שנמצא בתוך הבוגר. אפשר לומר שהסרטים של פיקסאר נעשו עבור הורים ועבור ילדים שיש בהם מבוגר הורי קטן. האוטונומיה המוחלטת של הילד וחוסר היכולת של ההורים לשבור את המחיצה רק מעצימה את התחושה המרירה שמלווה את הצפיה. השיא הרגשי של הסרט אמנם חזק אבל אינו פורץ את גבולות האני. האהבה, אותו מרכיב סודי של הנפש אינה קיימת בין חמשת הרגשות של ריילי ואינה קיימת במנעד הרגשות הצפים מצפיה בסרט. דבר שהופך את ריילי גם בתוך מסגרת משפחתית חמה ליצור בודד מאוד.
אבל אולי אף על פי כן יש שם משהו. אולי האהבה עצמה אינה רגש אוטונומי מטבעה כי אם תולדה של המיזוג בין שני רגשות הפכיים, השמחה והעצב. אולי אושר וכאב ביחד הם המתכון לרגש האהבה. ואולי ריילי, על סף שנתה ה-12, על סף הפיכתה לאישה קטנה, מתחילה ללמוד את זה עכשיו מתוך השבר שעובר עליה ומתוך ההכרה שהשמחה לבדה לא יכולה להעניק לה את מה שהיא צריכה כדי להפוך לאדם שלם. ממש כפי שהורה מגונן וחם וקשוב צריך לדעת שיש גבול ליכולת ההשפעה שלו ושבשלב מסויים צריך להרפות.
זה היופי וזה הקושי שבהתבגרות. זה היופי וזה הקושי שבאהבה.
----------------------
מאמרים קודמים בבלוג על הקול בראש:
תגובות
הוסף רשומת תגובה