דיאלוג של גוף ונפש: על איש האולר השווצרי

מומלץ מאוד לראות את הסרט לפני הקריאה.
מאמר זה לא מהווה ביקורת אלא ניתוח והניתוח הזה חשוב לי כי מבחינתי הוא חורג הרבה מעבר לסרט הספציפי. הסרט הזה הציף וחידד כמה נקודות שמאפיינות את הקונפליקטים המרכזיים של תחילת המאה הנוכחית ועל כך בהמשך.

הסרט "איש האולר השווצרי" מתאר מסע משותף, סרט באדיז (הייתי חייב להשתמש במשחק המילים הזה) של בחור צעיר בשם האנק, בודד ואומלל על אי בודד, וגופה בשם מני.
כן... גופה.
על פניו, הסרט הזה מופרע לגמרי ולא נשמע כמו משהו שאמור היה להפוך להפקה אמיתית. ללהק את דניאל רדקליף לתפקיד גופה מפליצה היא לא בחירה שגרתית ולהוציא את הגופה להרפתקת Bromance (רומן גברי-חברי) לא הופך את הסרט ליותר סביר. עם זאת מפתיע לגלות שהסרט בנוי לחלוטין במבנה קלאסי מראשיתו ועד סופו. התסריט הוא "מסע הגיבור" באופן הבסיסי ביותר ודווקא מסיבה זו מעניין לתהות מה הסרט מנסה לומר ומה גרם לכך שהיה צורך לספר סיפור מופרך כל כך בתבנית כל כך קלאסית, מעבר לגימיק.

שלב א: האם טרנסג'נדריות היא מטפורה

יסמין ששון היא המרצה לתסריט במנשר ולאחר שמצאתי ניתוח שטוען שהגיבור טרנסג'נדר ושבזה עוסק הסרט שאלתי אותה אם טרנסג'נדריות היא נושא הסרט (הסאבטקסט) או עוד רובד בטקסט. כלומר, הסרט הוא לא על טרנסג'נדיות ברמת הסיפור הפשוט ולכן הטענה שיש לקרוא את הסרט כעוסק בטרנסג'נדריות גרמה לי לתהות: אם זהו הרובד הנוסף האם זהו ה-רובד לקריאה? הרי טרנסג'נדריות כטקסט קולנועי היא נושא הסרט, לא קריאת העומק שלו הפרשנית. כי אם זו קריאת העומק אז איך היא אמורה לגעת בי או באדם הסביר שאין לו נגיעה ישירה לנושא?

אז יסמין אמרה לי: מה הבעיה? למה סרט לא יכול לעסוק ביהודים למשל? האם טרנסג'נדריות אינה נושא מספיק חשוב כדי שעליו יהיה הסרט? ואני חשבתי שזו באמת דוגמה טובה. אם סרט שבקריאת העומק שלו עוסק ביהודים נעצר שם ללא עומק יותר אוניברסלי שרלוונטי לאנושות בכללה האם הוא לא חסר? ומצד שני, האם גם יהודים קולנועיים הם מטפורה?

זו שאלה רחבה מאוד על קריאות קולנועיות ולא ארחיב עליה כאן כי בהמשך הבנתי על מה באמת הסרט (כמה יהיר מצידי... אני יודע).

שלב ב: על מה "באמת" הסרט

הסרט נפתח בנסיון ההתאבדות האנק, כשלפתע הוא פוגש גופה שנפלטה לחוף. זוהי נקודת המפתח של הסרט שמניעה את המסע שהדמות עוברת וזוהי גם ההצהרה על נושא הסרט: שניה לפני שהגיבור נפרד מגופו, גופו בא להפרד ממנו.

הדיאלוג של האנק, הגיבור, הוא עם הגוף והמסע נועד לתקן את מערכת היחסים המנוכרת שלו עם הגוף שלו. הגופה המונחת על החול היא חסרת זהות ספציפית מעבר להיותה פחות או יותר באותו גיל ומבנה גוף של הגיבור. בהתחלה נדמה שזו גופת קסמים: היא מספקת מים, היא סירה, היא מצפן, כלי יריה, מצית, היא אולר שווצרי שלם שמורכב מהמון טריקים מגניבים ושימושיים ממש כמו... הגוף של כולנו. כן, התובנה הזו כל כך מפתיעה כי אנו רגילים לקחת את הגוף כמובן מאליו. ההקצנה של הסרט בהפיכת הגופה למכשיר גאדג'טי מלא שכלולים זוהי דרך מוזרה לרמוז לנו על יכולותיו המופלאות של הגוף האנושי: לספק לנו מערכת עצבית, ויסות חום וקור, התראה על מצוקה, רגליים לנוע, עיניים להסתכל, אמצעים למצוא ולעבד מזון, עניין, עונג וגם אוזניים ופה שמאפשרים לתקשר עם בני אדם אחרים. תסתכלו על עצמכם שניה ותודו שזה די מדהים ומאוד אנדר-רייטד.

בהקשר הזה ברור למה סוגיית העינוג העצמי היא משמעותית בסרט. לאורך הסרט התסביך המרכזי של האנק הוא עם איסור האוננות שהוטל עליו על ידי אימו. תסביך שהופך את האנק לטיפוס ילדותי שלא מסוגל לפתח מערכת יחסים זוגית או חברתית בכלל. ההפרדה בין האנק וגופו היא איור של הקונפליקט המובנה בדמות. הוא יוצא למסע שבתחילתו הוא נושא את גופו אך בסוף הגוף נושא אותו ומביא אותו לחוף מבטחים בו הוא יהיה מסוגל לעמוד מול אביו, מושא אהבתו ועצמו ולהשתחרר מתפיסות ילדותיות אודות העולם וזוגיות.

הדיאלוג בין שתי הדמויות לאורך הסרט מציג דואליות בתחומים רבים: רגש ושכל, פרט וחברה, יצריות חייתית ותרבות, דמיון ומציאות. כשהגיבורים נמצאים לפעמים באותו צד ולפעמים משני צידי המתרס. ההזדהות הראשונית שלנו היא כמובן עם האנק ולא עם הגופה המופלאה והמוזרה. אך לאט לאט מתגלה יופיו של הגוף. הוא תמים מאוד, כמו ילד קטן. הגוף תמים בנוגע לאוננות, זקפה, רוק, דמעות, קקי ופיפי. הוא לא מדחיק אותם ולא מטעין אותם במשמעות מעבר לפלא שבהן אך האנק טורח לחנך אותו וללמד את מני מהן המשמעויות החברתיות והתרבותיות של היחס לגוף (ורגש) בסביבה אנושית. המסע חזרה לחברה האנושית הוא התבגרות שניה, מפגש מחודש עם הגוף כדי לחזור בטוח יותר ושלם אל התרבות.

לכן, עם כל כמה שיהיר מצידי לפסול פרשנות של מישהו אחר, אני חושב שיש כאן בעיה אקוטית בפרשנות. טרנסג'נדריות עוסקת לא רק בזהות אלא בממשות, בגוף. היא נוכחת והיא קיומית ברמה של צורך לעשות ניתוח לשינוי מין. העובדה שדמות מתחפשת לאישה ומפתחת מערכת יחסים כדמות בגוף אישה בתוך ההקשר הקולנועי (המודע לעצמו, על כך בהמשך) מחייבת מבט אחר על ההתחפשות לאישה לא כגוף נשי ממשי אלא מטפורה על המצב האנושי. לא כאישה, אלא כפן נשי. במובן הזה הצורך להתחפש לאישה נובע מכך שבמערכת היחסים הזאת הנפש נעשית נשית בעוד הגוף נעשה גברי. אולי הנסיון להתחמק מהפשטה מעיד שבעולם של תקינות פוליטית כבר אין לנו יכולת כבעבר לזהות סמלים וארכיטיפים כי דברים יותר מדי מייצגים את עצמם ואת הקונקרטי בלבד (כפי שהעיר גדי טאוב במאמרו: https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.5763643).

שלב ג: הנסירה והשיבה אל הגוף

כמה מילים על המושג נסירה.
נסירה היא מושג קבלי שמתאר הפרדה שנועדה לאפשר איחוד עתידי ברמה עליונה יותר. בריאת האדם מתוארת פעמיים בספר "בראשית" כשבתיאור הראשון הוא יצור שיש בו את שני המינים יחד: "זכר ונקבה ברא אותם", אחדות זהות ושוויון. בתיאור השני הם נוצרים בנפרד. הקבלה מיישבת את המתח בין התיאורים בכך שהיא רואה בחיבור שבין זכר ונקבה חיבור תהליכי שתחילתו באחדות, המשכו בריחוק והפרדה וסופו: "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד". ברמה הפשוטה ההפרדה היא הכרחית כדי להיות מודע לצד השני. האחדות היא אוטופית אך גם מעוורת. במצב של אחדות אין מתח ולכן אין מיניות ומכאן גם אין חיים חדשים. היכולות לבקר, לבדל, לתת נוכחות לשוני, היא הפתח לקרבה והערכה. השוני יוצר אהבה וברמה העמוקה יותר החיבור מחדש אינו שיבה אחורנית אלא שיבה ממצב של אחור באחור (הדבקה דרך הגב, סליחה על התיאור הגראפי) לחיבור של פנים בפנים (שיש בו מיניות אך גם אינטימיות, יכולת להתבונן זה בפני זה ועיינו במאמרו של ניר מנוסי לפרוט והרחבה).

נקודת המוצא הן של האדם הראשון והן של הדמות בסרט היא הבדידות. הבדידות היא השבר אך גם התיקון כיוון שהיא מאפשרת להתבונן מבחוץ על המובן מאליו ולזכות בו מחדש. אלא שכמו בגילוי המחודש הגבוה יותר גם כאן הגילוי מוביל לשינוי. המסע של האנק לא מסתכם רק ביכולתו לעמוד מול החברה ולאהוב את עצמו אלא מגיעה לשיא בעימות עם הדב הטורף. מבחינה סמלית די קל לסמן את הדוב. הוא חיה. הוא מה שמאיים עלינו כשאנו מסתובבים עם הגוף. הגוף עצמו אמנם מלא בפלוצים וריר ודברים מגעילים מגניבים אבל מתחת לפני השטח נמצא החשש להיות חיה. להיות רק בהמי, יצרי, תוקפני. החיה שביער היא מה שהתרבות מגנה עלינו מפניו והיא העימות האולטימטיבי שכמעט מביא על האנק את סופו.

הדב מופיע בסיפור מיד לאחר שהאנק עושה פיפי כשמכונית עוברת לידו במהירות וגורמת לו להתבייש ולסגור את הרוכסן. המכונית אומרת לנו "אנו על סף המרחב האנושי תרבותי" הפיפי, שהאנק ממהר להסתיר מאורות המכונית, אומר לנו שהוא עדיין מתבייש ושהקונפליקט המובנה שלו עדיין לא בא על פתרונו. בשלב הזה לא רק שהדוב מאיים על חייו של האנק אלא שמתגלה ההיפוך שנוצר בין שני גיבורי הסרט: מני והאנק מתווכחים האם יש משהו מעבר לחומר. הגופה מתחיל לזהות רגש, מחשבה ומודעות כמצב שחורג מגבולות הגופה ואילו האנק מנסה להרגיע אותו שזה הכל פיזי. פעילות מוחית כימית בלבד. רק כאשר הגופה רוצה למות שוב האנק מסוגל לבחור בחיים. זוהי חזרה כפולה כי דווקא ההפרדה מהגוף חשפה את האנק לתפיסה המטריאליסטית שלו שהכל זה גוף ושאם הגוף ימות הכל ייגמר. הוא זקוק לנקודת השפל הזו בשביל להגיע לאיחוד עליון עם הגוף ועם מה שמעבר לו.

השלכות הנסירה על חיינו

אנחנו חיים בעידן מיוחד שמאופיין בנסירה. נוכחות מוגברת של קיום וירטואלי בו אנחנו מפרידים בין גוף נפש, זכר ונקבה משפיעים על תפיסת האני שלנו. הרשת כמקום ללא גוף היא גם מקום שמאפשר בריחה ממין, משיוך אתני ולאומי. באותה מידה, ההפרדה בין מין ביולוגי ומגדר מעלימה עין מהפן הגנטי ונותנת משקל מוחלט לבחירה (ע"ע זוטופיה והיציאה נגד ביולוגיה). אך לנסירה הזו יש גבולות. הנסיון לבטל את הגוף מוביל, גם אם לא מחייב, לתפיסה מטריאליסטית אנטי הומניסטית שבה "אין משהו מעבר", אין מציאות אובייקטיבית. הכל בראש.

הפיצול הזה שמוביל לניכור מתעצב בשלב מסויים למעין חזרה אל הגוף, ואל האובייקט ואל המציאות והאמת אך בדרך שונה. החיבור מחדש בין הדברים השונים היא תולדה של אינטימיות. וזו אינטימיות שיכולה להוולד רק ממקום בחירי כיוון שהפרט כבר לא יכול לדפוק על דלתו של אלוהים (או הדת) שיגיד לו מי הוא. המהלך המהיר שעברה הקהילה הלהטבית מהדרישה לקבלם כמיעוט בעל רקע ביולוגי שונה, מיעוט נרדף. אבל זה לא נעצר שם כיוון שההגדרה מתוקף ביולוגי בלבד לא מספקת. היא עדיין נתפסת ככזו שצריכה אישרור חיצוני, ביולוגי, ופסיכולוגי לכן השלב הבא הוא לגיטימציה מוחלטת לא בגלל נטיה מולדת, לא כמיעוט הזקוק להגנה, אלא בגלל הספקטרום האינסופי שבין זכר ונקבה ולמען פיצוץ הבועה הקוטבית שהיא תולדה של אלפי שנות התוויות פטריארכיות של "נכון ולא נכון" מגדרי ומיני. בעולם כזה יש רק מיעוטים כי גם הטרוסקסואל צריך לבחור בכך בצורה אקטיבית. האופציה ההומוסקוסאלית שמונחת לפתחו של אדם אינה רק בגדר קבלת האחר, אם כן, אלא ניסוח מחדש של מערכת היחסים בין האדם למה שנתפס בעיניו כממשי. תפיסות חדשות אלו מטשטשות את הקשר שבין האדם לגופו ונותנות לו כוח על לעצב את עצמו כרצונו. יוצא שדווקא המטריאליזם שמשווה בין אדם לחיה הוא שפרק את עצמו וקיבל אדם-על. אדם שמצליח להתעלות מעל הביולוגיה ולתת אוטונומיה מוחלטת לתודעתו על גבי גופו.

הדילמה הניצבת לפתחנו היא עד לאן? עד איפה מגעת ההפרדה בין המציאות והשפה? האם מותר לאכול אדם המעיד על עצמו כי הוא תרנגול ובטוח עד עמקי נשמתו שכך אכן הוא? כאשר האובייקטיביות מתה נראה שאין לנו על מי לסמוך כדי להצדיק את האמירה המוסרית שלא. אך כפי שאני מתאר מצב שבו החיבור חוזר לאחר הנסירה כך החיים משיבים לנו את הזכות לאובייקטיביות. ומהי? המקום בו התודעה היא חלק מרצף. התודעה הקולקטיבית שיש בה הקשבה לחיים היא שמסוגלת לשים גבול לעצמה. זוהי מעין נבואה. דיבור שהוא חלק מהקשר. ולשם כך, על התודעה להגן על עצמה ועל השפה מערעור נקודת המוצא שלה. על האדם להלחם על חירותו ולערער על כל שמונח לפניו אבל לא "לצאת" החוצה אל מקום של הדרה עצמית מהשיח. הבריחה משימוש בשפה, עיקור השפה, ציניות, פונקציונליות, פחדנות - זוהי ההשתקה שמונעת מהאיחוד המחודש משום שלולא היא האדם כבר אינו הבעלים על המילה, אלא הוא מנוצח על ידה. נופל שדוד לרגליה.

שלב ד: קולנוע ודמיון ככלי לתיקון

לאיחוד החדש בין גוף ונפש יש עוד רובד מרתק. אחרי שראינו שהסרט יוצר דימויים חריגים וסיטואציות מופרכות צריך להתייחס למודעות העצמית למדיום הקולנועי.

יש קטע בסרט שעוסק ישירות בקולנוע: "מונטאז'". זהו שיר הזוי באמצע הסרט בו הגיבור מגלה שהגופה יכולה ליצור אש. מה עושים עם אש? פופקורן! בשלב הזה הסרט עובר לרובד מטא (מודע לעצמו מבחינת מדיום) בכמה הבטים: 

1. פופקורן, אנשים רואים סרט עם פופקורן בו הדמויות מגלות מחדש את חדוות הפופקורן. הזדהות מיידית ברמה הפיזיולוגית.
2. הדמויות יוצרות לעצמן חדר קולנוע מאולתר עם צלליות. הזדהות חווייתית.
3. הדמויות שרות את השיר של הסרט, מה ששובר בפועל את הקיר הרביעי.
4. "מונטאז'": השיר מתאר את הטכניקה של הייצוג הקולנועי. הדמויות מתחילות להתקרב זה לזה והדבר מיוצג על ידי מונטאז' של רגעי חברות (ובאותו זמן מילות השיר הן "מונטאז'" וגם ערוץ פרשנות לטקסט ולסאבטקסט של המונטאז' מ"הרגנו ראקון", טקסט, ל"האם אנחנו מתאהבים?" סאבטקסט).

המפגש סביב קולנוע וייצוגי תרבות הוא חלק חשוב בדיאלוג בין הדמויות. האנק מנסה להסביר לגופה מהי תרבות ועושה זאת על ידי ייצוגים שונים הכוללים ייצוגים של העולם הממשי (הדמיה של אוטובוס ושחזור סיטואציות חברתיות) ואת העולם התרבותי ("אם אתה לא מכיר את 'פארק היורה', אתה לא מבין כלום", האנק אומר לו).

סצינת הקולנוע היא ממש מחווה למערת אפלטון: שימוש בצלליות כדי לתאר את העולם החיצון, האמיתי, התרבותי אך יש בה גם היפוך אירוני. הקולנוע אינו רק ייצוג ושיקוף אלא מנסה להעביר אותנו חויה. מבחינת האנק זה שהוא מלמד את הגופה על העולם התרבותי יש בו הרבה צער (הגבלות וטאבואים שזרים לגופה הילדותית) אך גם קסם. את היופי שבאנושות הוא מעביר דרך החויה המשותפת בצפיה בסרט. מקומו של הסרט כאמצעי מתווך בין האנק לגופה נוצר כיוון שסרט הוא דיבור בשפה של הגוף. אמנם הגוף פסיבי במהלך הצפיה אך הקולנוע מבוסס על מראה וקול, על !Show! Don't tell, על חוויה רוחנית, נפשית, רגשית שמועברת באמצעי פיזי של התרחשות, עלילה, אור וקול. זה כל היופי… כאשר אנו יושבים לצפות בסרט, אומר לנו הסרט עצמו, אנו מדברים רוח בשפה של הגוף. בקולנוע אנחנו יוצאים לדייט עם עצמנו.

כמו מני, גם בקולנוע הבידורי הפופולרי יש מימד תמים. הוא העברה חויתית גופנית, לא שכלית, של משהו מעבר. הגוף פוגש בתמימות מסוג אחר שאין בה מניפולציה, כפי שהגוף, על אף יצריו, אינו מניפולטיבי אלא תמים כך המציאות הבדויה היא תמימה. הנפש מלמדת את כמיהתה לגוף כמו בשחזור של פארק היורה שמבטאת שאיפות אנושיות גבוהות לגאולה. זהו פתח לסטוריטלינג שונה שבו הסיפור והעלילה מתעלים עד למקום בו שפת הקולנוע עצמה מקבלת חיות: תמה מוסיקלית. מונטאז'. סלואומושן. הכל מודע לעצמו. הגוף מלמד את הנפש והנפש את הגוף. וכך נוצר דיאלוג ממנו נוצרת חויה משותפת.

המפגש הזה אולי הוא המקום לשאוף אליו. מקום של חיבור במקומות לא צפויים. מקום בו התרבות האנושית מצליחה לומר דברים סותרים ולהוליד מחיבור אמיתי שפה חדשה. ואלי הדבר הכי חשוב הוא, שבזמן שהתרבות האנושית שואפת הלאה, אל מקום שמשוחרר מהעבר, מהגוף, מגבולות המין, צבע העור, הלאום והדת, שלא תשכח לדבר עם ולקחת איתה לשם את הגוף, את הקונקרטי, התמים והאמת של החיים עצמם.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------
הטריילר ונספחים:

*לדבר עם הגוף
ליקוטי מוהרן אות כב. עיין שם עוד באריכות: " כִּי בְּוַדַּאי הַנְּשָׁמָה שֶׁל כָּל אָדָם הִיא רוֹאָה וּמַשֶׂגֶת תָּמִיד דְּבָרִים עֶלְיוֹנִים מְאד אֲבָל הַגּוּף אֵינוֹ יוֹדֵעַ מֵהֶם כְּלָל מֵחֲמַת שֶׁהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנּוּ מֵחֲמַת עַזּוּתוֹ שֶׁהוּא עַז וְחָזָק בְּתַאֲוֹות. וְצָרִיךְ כָּל אָדָם לְרַחֵם מְאד עַל בְּשַׂר הַגּוּף לִרְאוֹת לְזַכְּכוֹ לְשַׁבֵּר עַזּוּתוֹ הָרָע שֶׁל הַתַּאֲווֹת, כְּדֵי שֶׁעַל יְדֵי זֶה תּוּכַל הַנְּשָׁמָה לְקָרֵב עַצְמָהּ לְהַגּוּף וּלְהַרְאוֹת לוֹ מִכָּל הֶאָרָה וּמִכָּל הַשָׂגָה שֶׁהִיא מַשֶׂגֶת שֶׁהַגּוּף יֵדַע גַּם כֵּן מִמֶּנָּה".

*דוד אבידן:
הגוף הפציר בנפש: השארי
כאן. עוד יהיה
שמח. היום אפתח סופסוף את
כל בקבוקי היין
הישנים. אפילו הקרקס
יבוא לכאן. אשיר לך
שירים שטרם שמעת. אבל הנפש
אמרה: מה אתך? כבר שכחת, שכל הנאתי
היא תנועה בזמן? עכשיו
אני זזה מכאן. אתה בא
אתי אולא?

*אתר הסרט פסיכי לגמרי: http://swissarmyman.com/

פופקורן. קליפ טיפוגרפי נהדר.


*פרשנות שונה, בקומיקס: http://www.talkhouse.com/cartoon-breakdown-swiss-army-man-weve-waiting/

*פודקאסט מעניין על התסריט via יניב טורם.