הצלם והדמות - מבט עכשווי על הומניזם דרך הגוף.

*מאמר מהורהר למיטיבי לכת שזורמים עם כתיבה לא נגישה.



בואו נכנס שניה לקודש הקודשים ונישיר מבט אל מה שנראה שם: הגוף האנושי.

הקדמה: בספר בראשית כשאלוהים רצה לברוא אדם קרו כמה דברים שמתוארים באופן מוזר:
1. הוא לא דיבר כיחידי אלא ברבים "נעשה אדם בצלמינו בדמותינו"
2. כפילות הלשון: "צלם" ו"דמות" אף על פי שמילולית אין בהם שוני, לכאורה.
3. זכר ונקבה ברא אותם. כלומר. שניים שהם אחד (בשלב זה של התיאור הראשוני).
מה שמשותף לכל אלו היא השניות כמובן. שניים שהם אחד. אבל אני רוצה להתמקד כרגע בשניות האמצעית: הצלם והדמות.

הצלם והדמות, מבלי להיות פילולוג מתארים שני דברים הפוכים. הצלם הוא התבנית המקורית, המהות שניתן ליצור ממנה העתקים. הדמות היא הדימוי, ההעתק בפן החיצוני שלו. אבל שניהם גם מכילים את ההפך: הצלם יכול להיות גם צלם בהיכל, אליל. פסל ריק לפולחן. הדמות לעומת זאת יש בה מהדמיון. מהדומה. רחוק אבל קרוב. קרוב אבל רחוק.
הכי קל לתאר זאת כמתח פנימי (וזה נכון) אבל המתח הזה כשלעצמו אינו מקור לאיזון אלא למהויות שונות שבאמת חיות בכפיפה אחת.

הצלם
אנו רגילים לראות בצלם דבר שלילי ועם זאת בתוך המקום הקדוש ביותר ליהדות מעל ארון הברית נמצאים שני מלאכי זהב, כרובים. זה מוזר מאוד ולכארוה גם הצלם, הזהות (החלקית?) בין האל האינסופי לאדם הוא תמוה. למה דת רוחנית, אנטי אלילית יוצרת זהות חיצונית לכאורה בין האדם לאל? הנטיה הדתית היא לומר שהצלם הוא חלק האל מלמעלה. כמו תוספת פנימית שנזרקת באדם. העולם הקבלי מצייר מעין תרגום של המידות האלוקיות לאיבריו של האדם.
אבל מה עם הגוף עצמו, במובן הפיזי הפשוט?


ג'וזף קמפבל בספרו "הגיבור בעל אלף הפרצופים" מפרק ומצטט סיפורי עם ומיתוסים רבים. נהניתי מאוד מהספר אבל משהו היה חסר לי ותהיתי מה המהות הרוחנית שמאחורי המסע שהוא מתאר. ובאמת כשהצצתי לסוף הספר התגלה הנקודה הנסתרת: הצלם.
קמפבל מתייחס לתבנית הסיפור כצלם, כתבנית של האדם. הוא מתאר את המבנה ככזה שנועד לתת לאדם הפרטי את ההקשר הרחב. כלומר, כפי שהצלם מתאר תבנית אך שונה בגילוי הפרטי, כך האדם כיצור יחיד לא מבטא אף פעם את המימד השלם של אנושיותו. כי בנקודת זמן ספציפית אנחנו בגיל מסוים, במקום מסויים, במיניות מסוימת ורקע אתני מסויים. אבל אנו גם זקוקים לחיבור לצירים המקבילים של האנושיות שמחברת בין תינוק יפני לקשיש סעודי. החיבור החברתי והרצף של החיים האנושיים (גם על פני ההסטוריה וגם על פני רצף השנים הגילאי) הוא שנותן לאדם את המימד השלם וזהו גם תפקיד הסיפור: לבטא את הרצף הזה בין הפרט לכלל האנושיות.

להורדה: צלם - הגיבור בעל אלף הפרצופים

מה שאני מנסה לומר זה שאם ננסה להסתכל אחרת על הגוף האנושי בהופעתו היחידנית אולי נצליח לזהות את הצלם בגוף עצמו הפיזי. שההצעה של קמפבל לקריאה כלל אנושית של הגוף (שיש בה דמיון למבט הזכרי נקבי שב"בראשית") נוכל לחזור ולהביט על הגוף הפרטי כהופעה יחידנית של תופעת חיים רחבה יותר שאינה אידיאלית אבל גם אינה כלואה בגוף פרטי.
זה חלק מתהליך שממילא קורה בימינו מסיבות רבות ושונות: מבט מבחוץ על הגוף שמאפשר גם חזרה אל הממשי כפי שניתחתי לגבי "איש האולר השווצרי".

שאלת הצלם מכילה שניות גם כשאנו באים לדבר על הומניזם. המילה "צלם" כפי שארגון בצלם מתהדר בה, מבטאת את מותר האדם. את הסיבה שיש לנהוג בכל אדם בכבוד מעצם היותו אדם. "זכויות אדם". אבל הקצנה של הרעיון מחזירה אותנו לצלם במובנו החיצוני. כיצד? הצלם האלוקי עומד בניגוד לחיה. הצבתו של האדם כחיה שיש לדאוג לכבודה גורמת בסופו של דבר לביטול של הערך המוסף, המוסרי, הנשגב, העליון ומוביל להצמדות לפן השטחי של האדם: היותו סוג מסוים של חיה. התרבות כמאפיין אנושי מהווה גורם חשוב כדי לדבר על הומניזם מעבר למימד הביולוגי של האנושות. ניכר שנסיון לדון בהומניזם במנותק מתרבות, במנותק ממוסר ומצלם אלוהי, נידון לביזוי הצלם דווקא. או במילים פשוטות: אם איננו יכולים יותר לומר "תתנהג כמו בן אדם", אם אבדו הציפיות שלנו מאדם להיות בן תרבות, אדם מוסרי, אז זהו אינו אדם יותר. זהו "פוסט הומניזם" שסופו השוואה בין היחס של חיות לבני אדם.
המשבר הזה מתבטא גם בארגון בצלם עצמו. בגלגול מעניין עיקר עיסוק הארגון בשנים האחרונות הוא פרויקט המצלמות שנועד לתעד את "פשעי הכיבוש". ההנחה היא שתיעוד מצולם הוא גילוי של אמת שיעזור לשקף את הנעשה בשטח. אבל עיסוק חיצוני בצילום, במנותק מאינטרס הצלם, במנותק מהיותו ממסגר וחלקי ובמנותק מהיותו כלי אקספרסיבי, הופך את הממשות שבו לאנטי-ממשות. לכלי שיש בו זיהום של הגישה שלנו אל הממשות, אל הפוליטי במובנו הטוב.
גם ארי פולמן הציג זאת יפה ב"ואלס עם באשיר": המפגש עם המציאות קורה דווקא כשהמצלמה נשברת.

והמצלמה נשברת שוב:

הדמות
איך הגעתי לזה בכלל? כי אני מלמד אנימציה. ואני אוהב לעסוק בדמויות אבל לא עצרתי לחשוב מה זה אומר באמת. מי שלמד אנימציה יודע שיש דגש על "Character animation" בלימודים. אבל מהי דמות? אצל שחקנים זה ברור. הם "נכנסים לדמות" הם "יוצרים דמות" אבל מה שקורה באנימציה שונה. הדמות היא הכל. אין שחקן (לכאורה) יש רק את הדבר עצמו. וצביקה אורן מדייק יפה: "דמות" זה תרגום שגוי לCharacter. כשאנו מדברים על "character animation" זה לא "אנימציית דמות" אלא "אנימציית אופי"! והוא כמובן צודק. אבל אופי משמעו שישנה זהות ספציפית מאחורי ההופעות. האופי הוא ביטוי לקיומה של דמות. ומהי דמות? דמות היא הזמנה להשלכה של האני. היא המקום שבו תבנית מחכה שנפיח בה חיים. וכאן אנחנו חוזרים שוב לשניות. היותה של הדמות יצור חי היא תוצאה של היותה פתוחה ומזמינה השלכה מבחוץ. ללא הטְענה של הצופה את הדימוי בחיים אין פה בעצם אף אחד: מיקי מאוס לא באמת קיים. פינוקיו לא רק שאינו חי אלא אפילו אינו בובת עץ, הוא בובת עץ מצוירת. (זו לא באמת מקטרת כפי שאמר מאגריט ובעקבותיו סקוט מקלאוד ב"להבין קומיקס")

לחצו להגדלה

הפירוק נאה למילים אלו כי הוא מאפשר למשמעויות שונות להתקיים במקביל. מהי דמות? דימוי, אופי. דימוי + אופי = דמות. Personality + image = character הדימוי יחד עם אופי, שהוא עדות למשהו נסתר אך עקבי לאורך רצף התנהגויות, הוא שיוצר את הדמות. כך היכולת שלנו לזהות רצפים היא גילוי של הצלם. לא בהופעה היחידנית אלא כPattern, דפוס שיש בו גילוי של האנושי. והדפוס הזה הוא שיכול להחזיר אותנו לאנושיות, ממש כפי שדווקא דמות אנימציה, שמתגלה על ידי רצף של דימויים והתנהגויות, מאפשרת לנו להחשף לממשות שחורגת מהמסך. או בהשאלה לגופינו: דוקא מבט כאוטי על הגוף האנושי, מבט שמחפש דפוס על פני הופעות שונות, הוא ביטוי גבוה יותר של אנושיות.

ציור עירום
לכאורה לא קשור אבל קשור מאוד.
"האם לצייר עירום?" כמעט כל סטודנט דתי לאמנות עסוק בשאלה הזו. התשובה החילונית היא פשוטה: זה בסך הכל גוף, זה לא מיני. ומבחינתי יש פה כמה טעויות. קודם כל ההנחה שהבעיה של הדתי היא עם מיניות. זה פספוס של הנקודה המהותית שנוגעת לצניעות. המיניות כמתח של גילוי והסתר היא ביטוי חיצוני לדרמה פנימית שהיצר המיני משני לה. הנקודה השניה היא האשליה שניתן לבטל את הגוף ממיניותו מבלי לרוקן את האדם מאישיותו. הדבר השלישי הוא היפוך התפקידים: מעבר לתרומה של רישום עירום להכשרת האמן ברמה הטכנית של הבנת מסה, תנועה וכדומה, התפקיד של העירום הוא בדיוק בהיותו כניסה בדלת אמנותית אל קודש הקודשים. החשיפה של הגוף האנושי והמבט האמנותי בו הוא גילוי של אינטימיות שאין להתכחש לה. יופי שאין שני לו. הרגשתי את זה כשהייתי במוזיאון הדיוקנאות בלונדון. הדבר הכי קרוב למקדש הומניסטי. מוזיאון שכולו אהבה ואינטימיות לגוף האנושי ומסתוריו.
לכן אני מציע, אל תבטלו את הגוף כדי לצייר אותו אלא להפך. תהיו כהני אמנות שנכנסים בחרדת קודש לצייר גוף עירום. הטהרו, סיגרו את הדלת, כבדו את המודל ותיצרו מבט חדש.

לסיכום.

העמידה מול הגוף האנושי אין בה אידאל ואין בה חולין. יש בה תנועה של רצוא ושוב של האובייקט והמבט. כי הגוף האנושי לעולם אינו פרטי. גם במבט אינטימי הוא לא מתגלה בבדידותו ובהופעתו הייחודית אלא להפך, נמזג בעולם כולו.

ואולי זוהי אהבה.

• בעודי מקליד את המאמר נתקלתי בזה: אנטי הומניזם, מאמר של אריק גלסנר היפוך תפקידים מעניין בין החילוניות והדתיות. ההומניזם החילוני מתחלן את האדם ומשדר ודאות בזמן שהדתיים נעשים "הומניסטים" במובן הצלם. יתרון האדם באשר הוא אדם. כלומר, במידה והוא נוהג כאדם. אדם ללא תרבות הוא חיה.
• מחשבות על ניתוץ הצלם במוסול.
• מתוך שירו של טולקין, מיתופיה:

לב האדם אינו מצבור בדיות;
בינה ינק הוא מאבי בינות
ולא ישכח. גם ממרחק וזמן,
עוד לא אבדו לו צלם ודיוקן.
הוא לא הודח, גם אם כבודו נרמס,
עוד בידו שרידי שררה מאז:
אדם, בורא משני, בו משתבר
אור קרן לבנה ושוב חוזר
בשלל גונים, וכך הוא משתלב
ביצירת דמויות, מלב אל לב.
ידינו בשדים מלאו עולם,
פיות זרינו ובנינו גם
אלים ובני-שטן מאור ושחור,
כרינו בור – זכותינו היא לבחור
(גם אם ברע). זכותינו לא מוגרה:
בצלם בו נבראנו עוד נברא.

וכן, זה קשור ל"EVERYTHING" של דיוויד אוריילי. אבל בפעם אחרת. 

נפלאות הגוף.