על פארק היורה ואשליית החיים

החיים מוצאים דרך

בצפיה ראשונה כילד "פארק היורה" היה סרט סתמי מאוד בעיניי. אני זוכר את עצמי מסכם את העלילה כך: "מגיעים לאי, בורחים מדינוזאורים... בורחים עוד... ובסוף בורחים ממש." לקח לי הרבה זמן לצפות בסרט מחדש ובעין שונה. זה קרה קודם כל תודות להרצאה הזו (המצורפת בסוף המאמר) שפרקה כמה מהתימות המרכזיות של הסרט והציגה את התפתחותן לאורכו. המרכזית היא כמובן מסע הגיבור של החוקר אלן גרנט שבתחילת הסרט אינו מעוניין להביא ילדים לעולם ולאט לאט מוצא עצמו משמש בפועל כאב ומגן לשני ילדים תחת עיניה הפקוחות של ספק-אהובתו אלי, החוקרת שלצידו, שמייחלת לשינוי הזה. בנוסף אלן מתמודד עם חוסר האמון שלו בטכנולוגיה ובקידמה והפחד מלהשאר לא רלוונטי.

בסרט אלן מוצא עצמו כמו איוב המקראי ככזה שנקלע, ומשלם את המחיר, על מאבק מיתי בין הסדר והשליטה (והקדמה והמדע והכסף) שמייצג ג'ון האמונד היזם העשיר לבין חוקר הכאוס שנראה כמו זמר רוק, איאן מלקולם. האחד קשיש לבוש לבן מלא ביהירות ובכסף, השני לבוש שחורים, גרוש סדרתי ומפוקפק, מומחה לכאוס וטרול ציני. במאבק בין השניים אנחנו נחשפים מצד אחד לספקנות האובססיבית של איאן כלפי קידמה ויצירה אנושית ומצד שני לאמון של האמונד במדע, ביצירתיות ובטכנולוגיה כשהגיבור שלנו נמצא באמצע, חושש וספקן אבל גם נלהב כמו ילד קטן בחנות ממתקים.

ברקע נמצאות שתי תמות חשובות נוספות, עמוקות ונסתרות: נשיות וחיים.

שחרור האישה

הנשיות מתבטאת כבר בסצנת הפתיחה בה אנו לא רואים דינוזאור אלא רק אור הבוקע מתוך מכולה. בסוף הסצינה, לאחר שאחד העובדים נטרף, צועק ארנולד בטעות דקדוק מכוונת "תירו בה!" SHOOT HER! כשבאנגלית תקנית הוא היה צריך לצעוק "SHOOT IT". את ההבט הנשי אנו מזהים לאורך הסרט. האי כולו מלא בדינוזאורים נקבות ונשלט על ידי בני אדם זכרים. גם אלי מתארת את מה שצפוי לקרות לאחר אובדן השליטה על הדינוזאורים: "דינוזאור מחסל את האנושות... אישה שולטת בעולם". הדיסטופיה הופכת לאוטופיה נשית. חזון אחרית הימים.

כמובן ששאלת היחס לנשים משולב בשאלת ההמשכיות והילדים שהדהדת בדינוזאורים עצמם שעושים הכל, כולל להפוך מנקבה לזכר, כדי להמשיך להתרבות, כלומר לשרוד. האבולוציה עצמה ככוח חיים מכילה בתוכה את המתח שבין סדר וכאוס: מצד אחד, סדר, המשכיות, חיים ומצד שני כאוס, שבירת חוקים, הישרדות ואלימות. המתח הזה מוצג יפה בסצנת הלידה שבה כולם מחוייכים כבלידה של תינוק ורק "מר כאוס" מסתובב בחשדנות מסביב. אבל יש פה גם היפוך מעניין: המלאך בשחור, נציג הכאוס, שנדמה גם כנציג המוות, הוא למעשה נציג החיים. הוא מוכיח את חבריו שחיים הם כוח גדול מלהיות כפוף לשליטה וסדר ובכך הוא מגלה את הפן הכאוטי של המציאות. לא המוות, אלא חיים גדולים מהכלה.

את ניתוח הרעיונות השונים האלו תמצאו במאמרי הוידאו המצורפים אבל כשהכנתי הרצאה לסטודנטים שלי לאנימציה פתאום עלו בי רעיונות שקשורים לאנימציה ולקולנוע ומתבטאים באופן מרומז בסרט אך מעורר מחשבה ועיקרם הוא נושא אשליית החיים.

אשליית החיים בפארק היורה

אחד מספרי האנימציה הטובים ביותר נקרא "אשליית החיים" והוא נוצר על ידי שניים מתשעת הזקנים של דיסני. זהו ספר נפלא אבל השם שלו תמיד הטריד אותי כי אנימציה אינה אשליה של חיים. התנועה היא אשליה, כן... האפקט של האנימציה הוא אשליה כמו שהקולנוע הוא אשליה אבל החיים הם אמיתיים. עכשיו, שפילברג עצמו הוא קולנוען ובכל יצירה יש מימד ארספואטי וכך גם בפארק היורה. הרי פארק היורה הוקם על ידי אדם שרצה לבדר את ההמונים על ידי דינוזאורים אמיתיים. הוא לא הסתפק באשליה עם בובות ממוכנות. הוא רצה משהו "אמיתי". אלא כפי שהוא מתואר בסרט על ידי איאן, הוא דומה לילד שמצא את האקדח של אביו או במילים אחרות: הוא משחק עם החיים (והמוות) כאילו הם צעצוע. האב: הוא אלוהים, הילד הוא המדע. ממש כמו ב"שוליית הקוסם", האמונד חושב שיש בכוחו לעשות את הקסם הגדול ביותר של אלוהים והוא משלם על כך מחיר יקר. אפשר למצוא הקבלות מעניינות ל"שוליית הקוסם" כולל סצנת עצירת הדלת מלהפתח וכמובן ,ה"דאוס אקס מכינה" של ההצלה, אבל הבנתם את הקטע הזה. נמשיך הלאה.

בסצינה קטנה יושבים יחד לשולחן האוכל אלי החוקרת והאמונד לאחר שהעניינים יצאו לגמרי משליטה. שם האמונד מספר לה מה המניע העמוק שלו ליצירת הפארק. הקשיבו לשיחה:

האמונד מעיד שבעבר היה לו קרקס פרעושים ללא פרעושים. ילדים שצפו בקרקס המכני היו בטוחים שיש שם פרעושים אמיתיים, אבל זו היתה אשליה בלבד. האמונד רצה שהפארק הזה יהיה אמיתי, ולא אשליה. והקשר ליחס בין קולנוע לחיים עצמם ברור אבל מה שחשוב זה תגובתה של אלי: היא אומרת לו שזוהי עדיין אשליה.

למה היא עונה לו כך? הרי זו לא אשליה. זה הדבר עצמו! ואז היא עונה: "השליטה היא אשליה". זוהי אמירה יפה בהקשר של הסרט אבל לפני שהיא אומרת זאת היא אומרת עוד משהו חשוב יותר בהקשר של קולנוע: " But you can't think through this one, John. You have to feel it." או בעברית "אינך יכול לתכנן דבר כזה, עליך להרגיש זאת". זהו משפט חסר הגיון בהקשר העלילתי אבל הוא רב משמעות בהקשר של קולנוע. ג'ון חשב שקרקס הפרעושים הוא אשליה בעוד "פארק היורה" הוא אמיתי. בהשאלה לעולמו של שפילברג הבמאי הוא לא מעוניין באשליה. הוא מנסה לבטל את השעיית אי האמון שמלווה צפיה בסרטים בכלל ובסרטי אנימציה בפרט. הוא רוצה חויה ללא השעיה אי אמון! איך? בדרך בה עשו את "פארק היורה" הסרט: במקום להנפיש דינוזאורים בסטופמושן, הוא עשה שימוש באפקטים בתלת מימד. מיטב הטכנולוגיה! לא חסכו בהוצאות! אבל מה שאלי אומרת לו זה שלמרות האפקים הראליסטיים עדיין מדובר באשליה. סרטי אפקטים הם אשליה בדיוק כמו שלגיה. מה הופך דבר לאמיתי, אם כך? "אינך יכול לתכנן דבר כזה, עליך להרגיש זאת". רגש, אמפטיה, הזדהות.

וכאן אני מגיע לשתי הנקודות האחרונות:

כשמסתכלים על זה, יצירה קולנועית כמו "פארק היורה" (וכמו החיים) בנויה מסדר וכאוס. מצד אחד אנו זקוקים לסדר, לעריכה כי היא שנותנת משמעות. אם אין קשר בין שוטים, בין סצנות, אם אין התפתחות של הגיבור אנו מרגישים מרומים או משועממים כי אין משמעות לסרט. מצד שני, סרט שאין בו שבירה של הצפוי, שאין בו תקלות וקשיים בדרך ליעד, אינו חויה קולנועית אלא תעמולה. וזה קשור למערכת היחסים בין השניים האמונד ואיאן, הסדר והכאוס. אם מטרתו של האמונד היא שהכל ירגיש אמיתי ואני מתכוון לחויה הקולנועית והן לסיור בפארק היורה, דברים חייבים להשתבש. האל זקוק לשטן כי החויה הקולנועית כפי שאלי אמרה בארוחה דורשת מעורבות רגשית של הצופה. צופה שרק ישוב בכסאו הוא צופה פסיבי. הוא חייב לדאוג לדמויות על מנת שהשעיית אי האמון לא תורגש והסרט יהיה אמיתי. אם אני חושש לחיי הילד בסרט אז הכל אמיתי עבורי.

לאורך הסרט אנו רואים שהגיבור מסרב להשאר בכסאו: בהתחלה הוא לא מצליח לחגור חגורות במושב, אחר כך בסיור הוא קם מהכסא על אף שיש מעקה בטיחות שבא למנוע ממנו לקום ממנו. גם במכונית האוטומטית אלן יוצא באמצע הנסיעה בניגוד לכללים הלא כתובים. כלומר הגיבור שלנו מסרב להיות צופה פסיבי ואנו, שיושבים בכסאות בקולנוע בנוחות, נעשים מעורבים במה שקורה לו דווקא מסיבה זו בדיוק. הוא יוצא מהכסא פיזית ואנו בקולנוע יוצאים מעצמנו בהזדהות איתו. מצחיק לחשוב על זה שהדמות היחידה שאותה אנו רואים ממש נטרפת בסרט לנגד עיננו זו דמות שנותרת קפואה על כסא בשירותים. וכך המוטיב של צופה מוגן שיושב בכסאו אך הופך לחשוף לאימה חוזר שוב ושוב גם בסרטים הבאים.

השארו בכסאותיכם!

בקטע זה אתם רואים את היציאה מהכסאות כמו באמצע סיור בדיסנילנד (כדי לחוות מקרוב, כמובן והאמונד עצמו משווה עצמו לדיסני בקטע אחר בסרט) אבל שימו לב לסרטון שהם רואים בתחילתו: האמונד עומד ומדבר עם האמונד שבסרט ואף לוקח ממנו דגימת דם לעל מנת לשבט אותו. זהו קרס הפרעושים המקורי. כלומר, ראשית הקולנוע היתה קרקס. אשליה. מופע בידור של קסם ממש כמופע וודוויל. ממש כמו בסרט האנימציה ה(כמעט) ראשון "גרטי הדינוזאור(ית)". בסרט זה עומד אדם לצד מסך הקולנוע שעליו מופיעה דינוזאורית מונפשת והוא מחלק לה הוראות. השליטה של האדם בדינוזאור, הזכר מול הנקבה, הקסם וההתפעלות מהמדיום, הם שעומדים במרכז הסרט על גרטי. וכאשר שפילברג מדבר על קרקס הפרעושים הוא למעשה עושה מחווה לווינסור מקיי ובא בביקורת סמויה כלפי עצמו: מה אמיתי בחויה הקולנועית? מה שהופך דינוזאורים לאמיתיים זה לא האפקטים בתלת מימד. זו ההרגשה. זהו המסר ששפילברג אומר לנו ולעצמו בסרט שהיווה אבן דרך לשימוש באפקטים ממוחשבים בסרטי קולנוע שוברי קופות.

החיים אינם אשליה. האשליה היא בשליטה: שעם כסף ואפקטים תצליח לגרום צופים לצאת מהכסא שלהם.

עד כאן.

When Does The New Jurassic Park Movie Come Out In Theaters