פנטזיהדות - משה רט, הוצאת ידיעות אחרונות
הכל בראש
התרבות האנושית מנהלת דיאלוג מורכב ועתיק ימים עם עולם הדמיון והפנטזיה. מעבר קדום הספוג במיתוסים, דרך אגדות עם וסיפורים שעברו בעל פה, הגענו עד למהפכה התעשייתית ובעקבותיה לעידן המודרני בו התרבות האנושית הרחיקה מעל עצמה קסם, דמיון, מלאכים ושדים, מיסטיקה ואי-גיון. על פניהם ביכרה התרבות את המדע, השכל, ההגיון והחילוניות. השינוי הזה נראה כדרך חד-כיוונית שבה פנטזיה נתפסת כ"שטויות לילדים" והתרבות האנושית מסלקת את החושך הדתי, המיסטי והפנטסטי מחייה. אלא שפנטזיה אינה גחמה שנובעת מחולשה וככל שהמודרניזם מאחורינו נראה שגם תנועת ההשכלה במובנה העמוק הגיעה למיצוי ואנו נמצאים בעיצומה של תנועת מטוטלת אחורה. כך, בעקבות ערעור מעמדה מתעוררים דיונים חדשים, הן במדעים והן בהגות לגבי מקומו של הנסתר בחיינו. בזאת ובעוד עוסק ספרו החדש של משה רט "פנטזיהדות" אותו אבקר במאמר זה.משה רט הוא טיפוס מיוחד: רב, דוקטור לפילוסופיה וחובב סרטי אימה שכותב ספרי עיון לצד סיפורי אימה קצרצרים. במאמריו הרבים, בבלוג, בספרים וכאושיית פייסבוק, הוא עוסק פעמים רבות בגיבוש עמדה מנומקת וקוהרנטית אל מול הגות אתאיסטית לגווניה.
גם ספר זה הוא חלק מאותו מאבק וזה נוכח ברבים מפרקיו. עבור רט, השבת הפנטזיה לחיינו נועדה בין השאר לערער על מוסכמות רחבות באשר לגבול (המדומיין כשלעצמו) בין הממשי למדומיין. לאורך פרקים רבים הוא מציג את משנתו לפיה מה שאנו תופסים כממשי, אינו ממשי כלל. שה"מציאות" לא רק שהיא תוצר קוגניטיבי של התודעה אלא שישנו דיאלוג נזיל מתמיד בין השניים. למשל, לטענתו ניתן לומר שבעידנים קדומים, כאשר התודעה האנושית כלפי תפיסת המציאות הייתה חופשית יותר (מיסטית, נפשית, לא מקובעת) אז גם המציאות היתה כזו. והוא מדייק: זה לא שהמציאות נתפסה כדבר מופשט ונזיל אלא שהיא אכן הייתה כזו. שבהתאם לדיאלוג בין המציאות לאנושות, המציאות על חוקיה, יכולה להיות במצב צבירה נוקשה או רפוי. לטענתו המהלך ההיסטורי הגדול (והשלילי) הוא שככל שהשכל והמדע השתלטו על המציאות, כך הפנטזיה והצדדים הגמישים והמופשטים של המציאות הלכו והצטמצמו עד נעלמו, כמו שחיות הפלא נדחקות למעבה היער ככל שהעיר (על מוגלגיה) מתרחבת ומחליפה את האדמה באספלט ואת העצים בעמודי תאורה.
גישה זו שאותה מציע רט, לא רק באה לערער על תפיסות יסוד שהפכו לאקסיומה אלא גם מהווה קול קורא עבורו להכרזת תיגר על המציאות הנוקשה. בנקל ניתן לראות שרט יוצר זהות, גם אם חלקית, בין האתאיזם לשכלתנות קרה שמנסה להרוג את אלוהים אבל על הדרך הורגת גם פיות, מלאכים, שדים וחלקים מרכזיים בנפש האדם. קריאת התיגר של רט, לכן, נועדה לתת משנה תוקף לנקודת המוצא של המאמין בהצבת חלופה לאקסיומות המקובלות; אך לא על ידי הצבת ודאות אחרת כנגדה אלא הצבת ספק מתמיד בתודעה האנושית.
וזה אירוני. כי מאז שאני זוכר את עצמי כאדם מאמין, הטיעון המרכזי לטובת החילוניות היה הצבת הספק ושאילת השאלות ("חזרה בשאלה") בעוד הדתיות, ודאי זו החרדית, מוצגת כודאות אטומה ונוקשה ("חזרה בתשובה" על אף שמשמעות המילה "תשובה" היא שיבה, חזרה למקור). מבחינה זו רט עושה פליק-פלאק מדהים ומציב מראה מול התפיסה החילונית. הוא יוצק ודאות לעולמות הספק והופך את התפיסה החילונית דווקא לנוקשה ומקובעת, שסגורה בפני ספק ובעיקר סגורה בפני האפשרות שתפיסותיה מוגבלות וסובייקטיביות.
אלא שהפליק-פלאק הזה אינו מושלם. הצורך של רט בממשות הופך את הדרך בה הוא מנסח את תפיסתו כודאות דתית חדשה. אני משער שהוא עצמו רואה בכך מלחמה באויב בנשקו של האויב, שימוש בלוגיקה כדי לערער על הלוגיקה, אבל עצם השאיפה לודאות חדשה בכלים לוגיים מהווה חולשה רעיונית אבל בעיקר ברמת השפה והמדיום.
אוסקר ויילד אמר פעם שביקורת על אמנות צריכה להיות אמנות לעצמה. בפרפרזה, כתיבה על פנטזיה צריכה להיות פנטסטית. הבחירה בכלים של הגיון שמנוסחים ככתיבה אקדמית כמעט, בסופו של דבר דוחקת היא עצמה רבים מיצuרי הפלא אל מחוץ לשורות הספר. הודאות מציצה מכל פינה, הן ברעיונות והן בניסוח ואלמנטים של שירה ודמיון טהור נעלמו ואינם. הדבר בולט בעיקר במקום בו הטיעון לא חזק וחושף את האג'נדה שמאחורי הספר. זה קורה למשל כשמשה רט מתאר את הקוליות של להיות דתי בהקבלה לקוליות של להיות מעריץ של לוחמי ג'דיי וממליץ לאמץ את הדת ולו בכדי להיות חלק ממסדר פנטסטי, גם אם אינך מאמין. במילים אחרות, הפנטזיה האמיתית מוחלפת בפנטזיה בהופעתה כריגוש גיקי והיא שמוצגת כמקבילה לחויה הדתית ולא הפנטזיה העמוקה שלה שיח דיאלקטי יותר עם הדת מחד ועם המדע והשכל מאידך.
 |
| תרדמת התבונה מולידה שדים, ציור של גויה |
אילוף הפנטזיה הסוררת
יצויין שגם אני רואה בעצמי סוג של חוקר פנטזיה אם כי מזן אחר. למעשה כבר מהילדות כילד חובב אנימציה שפיות היו לוקחות אותו לטיולים בשמי הלילה, ראיתי בעולם התת מודע הקסום והפלאי חלק מרכזי בי ובתפיסתי את התרבות האנושית ואף את צלם האל. ביקור מודע בעולמות אלה לווה תמיד באזהרות שהן מנת חלקם של המשוטטים בעולם הדמיון ובינהם מיכאל אנדה, ג'.ר.ר. טולקין וגם רבי עקיבא, איש איש בדרכו. הסיכנה ממנה אנו מוזהרים היא מללכת שולל אחרי מראה עיניים. הפיות, כך הוזהרנו, אוהבות פתאים. הן מפתות, הן מתעתעות והן חיות באיזור הדמדומים שבו השכל האנושי מגיע לגבול השגתו. הכניסה והיציאה לעולמות אלו נעשית בהסח הדעת. הכניסה לא תמיד נגישה והיציאה לא תמיד אפשרית. יש הרבה חסד בעולם הזה אבל גם תצטרך חסד כדי לצאת ממנו בשלום. |
| מעגל פיות: סכנה לפתאים |
הערכים הפנטסטיים שמשה רט מוצא בדמיון הם ממשיים וקונקרטים. מחצית מהספר הוא נאבק להגיד שהמציאות בעבר היתה שונה ולכן פנטסטית. או כמו שילדים שואלים על סיפור אגדה "האם זה קרה באמת?" אז הוא עונה כן, כנראה. אז נכון הוא טוען שהמושג "אמת" עצמו הוא נזיל כיוון שהגבול בין ממששות חיצונית ופנימית לא היה קיים כפי שהיום, אבל יש משהו נוסף בשאלה "האם זה קרה באמת" והוא עצם השאלה. ארץ הפלאות של עליסה היא ארץ של פלאות. יצורי הפלא הם יצורי פלא. עולמות הספק הם עולמות של ספק והנסתר הוא… נסתר. כל אלו, אי אפשר לקחת מהם את המבט האנושי המופתע והתוהה מבלי לעקרם. העמידה מול הפלאי היא אפיון מהותי לעולם הפנטזיה. ללא הפלא, ללא ההבנה שהמוזר הוא זר, דרקונים הופכים לחיות מחמד דמויי כלבים יורקי אש. מהי החויה המיתית ללא הכאוטיות של העבר ההסטורי? מהי הילדות ללא השכחה שבאנו מרחם בשר ודם, שכחה שמשאירה את המקור שלנו חידתי?
אדייק: גם משה טוען שהכאוטיות היא מאפיין בסיסי אלא שעל הדרך הוא מבטל את הספק, שהוא מהותי. איזור הדמדומים של הנפש יכול להתקיים רק בעולם בו יש הבדל ברור בין יום ובין לילה. הספק יכול להתקיים רק בעולם שיש בו ודאות אותה הוא מאתגר. וכמו שטולקין אומר, נסיכות יכולות להתחתן עם צפרדע באגדה בגלל שכולם יודעים שבמציאות זה מופרך.
אנחנו הארץ התיכונה
מאפיין נוסף מהותי לפנטזיה הוא שעולמות הפנטזיה הם עולמות ספרותיים. אמנם עבור רט עולמות הפנטזיה מקבלים ביטויים שונים החל בחלומות ועד חוויות מוות אבל הן עדיין ספרותיות מטבען. המרחב הפנטסטי הוא המרחב הסיפורי. המסורת בנוגע למיתוסים היא מסורת של דמויות וסיפורים שהועברו בטקסט או בעל פה. מעבר לכך, עולמות הפנטזיה נטולי הסיפור נשארים גם מנותקים מאיתנו כחויה. מהי פיה ללא סיפור פיות? מהו שד אפל ללא אגדה אורבנית העוסקת בו? העיסוק סביב דמויות והפן הספרותי שלהן מופיע בספר הן במסגרת הופעה מרכזית של עולם הפנטזיה והן בהשפעה של יוצרים ויוצרים חובבים על התגבשות עולמות הדמיון, אבל הפן הספרותי כמהותי ולא כסמפטום כמעט ולא בא לידי ביטוי. הרי סיפור הוא דבר אנושי. תרגום של חויה פנטסטית, רשימו רחוק בלבד אבל מהו בן אנוש כי תזכרנו?הסיפור ומסע הגיבור צרובים בבסיס קיומם של עולמות הדמיון אבל לא רק הם. עולם הדמיון מוכר גם כעולם החלום והתת-מודע. הפסיכולוגיה ובייחוד היונגיאנית שעסקה בתת מודע והפכה אותו למושא מחקר זיהתה אותו כמקום בו נמצא המודחק. אותם דברים שאל להם להופיע על פני השטח כדי לא לפגוע בתפקוד היומיומי שלנו. מנגנון הגנה עצמית. המיתוס של זאוס שקובר את הטיטאנים מתחת לים מייצג את זה יפה והמקבילה היהודית לו: ניצחון בורא על התנינים הגדולים ושמירתם לעתיד לבוא עבור הצדיקים. "הֲיָם אָנִי אִם תַּנִּין כִּי תָשִׂים עָלַי מִשְׁמָר?" שואל איוב את הבורא. האם אני כה מסוכנן לקיום כי תגביל אותי כים וכתנין? מתחת לים בחושך, במקום הלא נראה, שוכנים להם יצורי המעמקים של התת מודע. ראינו אותם, באגדה ובתרבות הפופולרית, עולים מן הים ומחריבים ערים שלמות. כוחות רבים נמצאים שם ועלולים להשמיד את החיים האנושיים. כוחות המייצגים יצר מין, כוחניות ופראיות קדומה, יצר הרס והשמדה, כאוס משתולל. מאפיינים אלו של התת מודע מזהים את החשיבות של שמירת הגבול בין הים והיבשה לא רק בסכנת ההצפה אלא בשמירתם של שוכני מעמקי הים, הרחק מהתרבות האנושית.
פנטזיה כעולם נשי
הצורך להגן על התרבות האנושית מפני עוצמת התת-מודע, הוא שעוזר להגדיר את הגבול בין המציאות והדמיון. גבול זה מציב עמדה הומניסטית ביחס לעולם הדמיון. הפירוק של רט את העולם הממשי מגיע עד לכדי זלזול. זה לא רק שהעולם הממשי אינו ממשי "באמת" אלא שהוא הדרדר לכדי ממשות נוקשה בגלל הגיון היתר האנושי שחיסל כל חלקת פנטזיה טובה. זהו כתב אישום כלפי האנושות שרט נהנה לחבוט בה במאמריו השונים כאילו היה מקיש באצבעותיו אם רק כפפת האינסוף הייתה בידו. רט מצייר את העולמות העליונים והתחתונים של המלאכים והשדים כעולמות פלאיים שהם כפסע מלהיות נוכחים בעולמינו אלמלא חולשת האדם. נדמה שכוחות ויישויות אלו מסעירות אותו. הן כל כך דומיננטיות שכשמצטייר לו בספר חזון עתידי בנוגע אליהם נראה כי הם מאפילים על עולם בני האדם עד לתהייה מה אנו צריכים את מה שכיום אנו תופסים כממשות. כדי לענות על כך צריך להתייחס לאחת הנקודות המרכזיות שחסרות בספר והיא המיניות.בבואנו לזהות את היהדות הפנטסטית לא נוכל להתעלם מכך שעולם זה הוא קודם כל עולם נשי. אפשר לכתוב ספרים שלמים על הזיהוי הזה וקצרה היריעה אבל אם נסתפק בכמה הבטים: הצד האפל, המודחק, החושני, הכאוטי מאופין בנשיותו הן בגלל דמותה של לילית המרחפת מעל עולם זה במיתולוגיה היהודית והן בגלל מאפיינים אחרים כגון הערעור על הסדר הגברי, ההררכי והצבה כנגדו מודל שוויוני מעגלי יחד הזיהוי של פנטזיה כממלכת הלילה עם הירח (ירח "נשי", בגלל המחזור החודשי, היותה מושפעת מהאור של השמש ועוד). אפשר להוסיף לכך את הטאבו סביב אוננות בקבלה שמחייב את הגבר להוליד ילדים "אמיתיים" עם אשתו ולא להוליד שדים לפיה דמיונית במין דמיוני.
הכאוס הנשי הזה, על פניו השונות, אינו נוכח בתמונה הנפרשת לאורך הספר ולא בכדי. הנסיון לצבוע את עולמות הפנטזיה כאידיאל שאנו מצפים שיגאל אותנו מחיי הממשות המשמימים (השממה של הממשי, אם תרצו) לא לוקחת בחשבון את המתח הזה בין גברי ונשי. המתח בין הממשי לפנטסטי הוא גם מתח בין אידאות גבריות ונשיות ותיקון המתח הזה אינו במחיקת ההבדלים וטשטוש המתח אלא במימוש הניגודים: אינטימיות, השלמה ואהבה. מימוש שהוא ביטוי של חיים וכזה שיכול להוליד חיים. מעבר לזה, מיניות היא לא רק איחוד הגברי והנשי אלא היא החויה הממשית ביותר של אינטימיות, דרגה גבוהה של היכולת לפגוש את האחר ולשבור דווקא את בועת התודעה הסובייקטיבית עוטפת כל. במילים אחרות: האפשרות לצאת מתוך מציאות שכולה דמיונית וסובייקטיבית אינה בניפוץ אלים של הגבולות בין המציאות והדמיון אלא ביכולת לראות במציאות חסד, הזדמנות למפגש חיצוני לך.
במהלך חצי ספר רט מתאר את זה שהממשי הוא אשליה או לפחות בלתי מושג עבור התפיסה האנושית אבל למול טענות אלה עומדות החויות האנושיות. לא אלו השכליות שמנסות באופן רציונלי להתווכח ולתאר משהו חיצוני לנו כממשות אלא להפך, אלו האישיות שמזהות חיבור עם משהו חיצוני. זוהי אינטימיות. זוהי החויה החוץ גופית שרבים מאיתנו מכירים: ההכרה בקיומו של האחר.
התוצר של הכרה זו המשלבת גוף ונפש, מודע ותת מודע, גבריות ונשיות היא ילד. ילד, כממשות וכסמל, הוא חלק ממני החיצוני לי באותו זמן. קיומו של קסם בעולם. או כמו שג'יימס בארי מתאר ב"פיטר פן": "כשהתינוק הראשון צחק, צחוקו נשבר לאלפי חלקיקים שקיפצו מסביב, וזו הייתה תחילתן של הפיות".
לילית היא הסמל של עולם הפנטזיה המסוכן, המאיים על היציבות שבממשות ולכן עובר הדחקה (שהיא אקט אלים) אל התת-מודע. לכן נסיון לתאר עולם אידאי בו הפנטזיה נעשית לחלק מהמציאות הוא גם חיפוש אחר פנטזיה ללא נשיות, ללא מיניות. זוהי פנטזיה של פנטזיה. רצון בפנטזיה מסורסת שתמנע את העימות. אבל לילית היא לא רק הבעיה, היא גם הפתרון. כי היא מספרת לנו סיפור מורכב אודותיה. סיפור שבו הרמוניה בין העולמות לא תבוא מביטול או אחידות אלא ממתח בריא, שוויוני ופורה. מתח שבו עולם הפנטזיה מתקיים בזכות המציאות, והמציאות פורחת תודות לפנטזיה שנותנת חופש לרוח האנושי, לדמיון והיצירה.
בספר, גם העולמות העליונים והתחתונים של רט נפגשים אבל לפי תאוריו השונים והמבנה שהוא מציג, אלו לא כוחות גבריים ונשיים הזוכים לאיחוד תודות לעולם האנושי, הארצי הממשי, אלא יש לומר ההפך: העולמות העליונים הם עולמות של מלאכים, העולמות התחתונים הם עולמות של שדים והאמצע בינהם הוא אנחנו, אנשי הארץ התיכונה (האמצעית). וכך החלוקה בין טוב ורע, מלאך ושד, אינה מעסיקה מי מהם אלא רק אותנו בני האדם. אנחנו אכלנו מעץ הדעת ועסוקים בשאלות זוטות אלה. עבור הכוחות הגדולים שסוגרים עלינו מלמעלה ומלמטה אנחנו מהווים הפרעה בלבד. אנו לא מובילים למימוש האיחוד אלא מונעים אותו. האנושות שתקועה כמו עצם בגרון של היישויות המיתולוגיות והפנטסטיות כשהיא מתבוססת לה בממשות, שהיא, כפי שרט מתאר, כלא. הוא לא מוצא בה אינטימיות ויכולת שינוי, על אף שאלו מתוארים במסורת היהודית. כמו ניאו במטריקס הוא מייחל להשתחרר מהכלא של התודעה ולכופף כפיות בכוח הרצון. ברובד העמוק, נקודת מבט כזו היא אנטי הומניסטית. הקיום האנושי הוא עול על בני האדם אבל גם על עולמות הדמיון הכבירים שמקיפים אותו.
התשוקה הנסתרת בספר, כפי שאני רואה אותה, היא לחזור לגן עדן, למצב שלפני חטא עץ הדעת, לפני חטא התודעה שכלאה אותנו בגוף ובמודעות פרטיקולרית. החזרה לאחור היא לכן לא אנושית. בוודאי לא כמו שאנו תופסים אותה.
אני תקווה שיסופר בספר ההמשך.
*תודה לידידיה גזבר על הערותיו
**********************
עכשיו, עד יעלה האור,
שוטו, פיות, בכל פרוזדור.
אל מיטת כלה נלך,
לקדש ולברך.
הזֶרע שבּה ייטמן
הוא לנצח נאמן
אהבת ששה בני זוג
לא תימוג ולא תפוג;
הטבע לא יטיל אף מום
בַּצאצא אשר יקום:
שום שומה, בועה, בּהֶרֶת
או צרה צרורה אחרת
המעוררת דאגה
בילדיהם כלל לא תיגע.
עם טל שדות בָּרוּך, טהור,
ייצא כל בן-פיה לדהור
בַּחדרים, בַּאולמות,
ולברכם ברוב שלומות.
אדון הבית בִּברכה
יידע בִּטחה, ומנוחה.
צאו לסיבוב, ללא עיכוב,
פִגשו אותי עם שחר שוב.
במהלך חצי ספר רט מתאר את זה שהממשי הוא אשליה או לפחות בלתי מושג עבור התפיסה האנושית אבל למול טענות אלה עומדות החויות האנושיות. לא אלו השכליות שמנסות באופן רציונלי להתווכח ולתאר משהו חיצוני לנו כממשות אלא להפך, אלו האישיות שמזהות חיבור עם משהו חיצוני. זוהי אינטימיות. זוהי החויה החוץ גופית שרבים מאיתנו מכירים: ההכרה בקיומו של האחר.
התוצר של הכרה זו המשלבת גוף ונפש, מודע ותת מודע, גבריות ונשיות היא ילד. ילד, כממשות וכסמל, הוא חלק ממני החיצוני לי באותו זמן. קיומו של קסם בעולם. או כמו שג'יימס בארי מתאר ב"פיטר פן": "כשהתינוק הראשון צחק, צחוקו נשבר לאלפי חלקיקים שקיפצו מסביב, וזו הייתה תחילתן של הפיות".
לילית היא הבעיה ולילית היא הפתרון
המיתוס של לילית, כמיתוס של פנטזיה נשית הקוראת תיגר על העולם האנושי עד כדי חורמה, הוא מיתוס מתפתח. הוא לא עומד במקומו. דמויות רבות מהתרבות הפופולרית בעשורים האחרונים מספרות סיפור מורכב עליה. לילית לא רק משמידה אלא גם מייחלת לתיקון. לא רק הורסת משפחות אלא גם אמא או סנדקית. לא רק טורפת גברים אלא גם כזו המבקשת שוויון והכרה וכזו המסוגלת להעצים גברים על ידי מקום לצד הנשי בהם. "מסע הגיבור" הגברי שגם רט מזכיר בספרו כשהוא מתאר את "המונומיתוס", אותו סיפור אחד שכל האנושות מספרת כבר אלפי שנים על פי ג'וזף קמפבל, הוא עצמו מכיל את כל האלמנטים האלו. יש בו התקדמות גברית קדימה, זהו מסע ה"גיבור"! אבל יש בו באותו זמן גם ירידה אל התת מודע הנשי, היוולדות מחדש וחזרה למקום המקורי. זהו מסע שהוא קווי ומעגלי באותו זמן. מסע שיש בו התקדמות אך גם מחזוריות. מסע כזה יכול להתקיים רק דרך צלילה אל עולם נשי, מכיל, מעגלי, שממנו יכולה להווצר לידה שניה. לפי ג'וזף קמפבל, התחנה האחרונה במסע הגיבור היא "שיבה עם מתנות", כלומר שיבה מעגלית אל נקודת הראשית אבל עם משהו חדש שלא יכול היה להוולד ללא המסע, ללא הירידה אל התוהו. זוהי לידה שנובעת מהפריה של המודע והלא מודע. מסע שיש בו התקדמות אבל בסופו של דבר הוא שב לנקודת ההתחלה.לילית היא הסמל של עולם הפנטזיה המסוכן, המאיים על היציבות שבממשות ולכן עובר הדחקה (שהיא אקט אלים) אל התת-מודע. לכן נסיון לתאר עולם אידאי בו הפנטזיה נעשית לחלק מהמציאות הוא גם חיפוש אחר פנטזיה ללא נשיות, ללא מיניות. זוהי פנטזיה של פנטזיה. רצון בפנטזיה מסורסת שתמנע את העימות. אבל לילית היא לא רק הבעיה, היא גם הפתרון. כי היא מספרת לנו סיפור מורכב אודותיה. סיפור שבו הרמוניה בין העולמות לא תבוא מביטול או אחידות אלא ממתח בריא, שוויוני ופורה. מתח שבו עולם הפנטזיה מתקיים בזכות המציאות, והמציאות פורחת תודות לפנטזיה שנותנת חופש לרוח האנושי, לדמיון והיצירה.
 |
| גודזילה: ארכיטיפ מפלצתי שעוולה מן התת מודע |
בספר, גם העולמות העליונים והתחתונים של רט נפגשים אבל לפי תאוריו השונים והמבנה שהוא מציג, אלו לא כוחות גבריים ונשיים הזוכים לאיחוד תודות לעולם האנושי, הארצי הממשי, אלא יש לומר ההפך: העולמות העליונים הם עולמות של מלאכים, העולמות התחתונים הם עולמות של שדים והאמצע בינהם הוא אנחנו, אנשי הארץ התיכונה (האמצעית). וכך החלוקה בין טוב ורע, מלאך ושד, אינה מעסיקה מי מהם אלא רק אותנו בני האדם. אנחנו אכלנו מעץ הדעת ועסוקים בשאלות זוטות אלה. עבור הכוחות הגדולים שסוגרים עלינו מלמעלה ומלמטה אנחנו מהווים הפרעה בלבד. אנו לא מובילים למימוש האיחוד אלא מונעים אותו. האנושות שתקועה כמו עצם בגרון של היישויות המיתולוגיות והפנטסטיות כשהיא מתבוססת לה בממשות, שהיא, כפי שרט מתאר, כלא. הוא לא מוצא בה אינטימיות ויכולת שינוי, על אף שאלו מתוארים במסורת היהודית. כמו ניאו במטריקס הוא מייחל להשתחרר מהכלא של התודעה ולכופף כפיות בכוח הרצון. ברובד העמוק, נקודת מבט כזו היא אנטי הומניסטית. הקיום האנושי הוא עול על בני האדם אבל גם על עולמות הדמיון הכבירים שמקיפים אותו.
התשוקה הנסתרת בספר, כפי שאני רואה אותה, היא לחזור לגן עדן, למצב שלפני חטא עץ הדעת, לפני חטא התודעה שכלאה אותנו בגוף ובמודעות פרטיקולרית. החזרה לאחור היא לכן לא אנושית. בוודאי לא כמו שאנו תופסים אותה.
 |
| מלאכים ושדים משתפים פעולה: לנו או לצרינו? סדרה חדשה של ניל גיימן |
לסיכום
הספר נוגע בסוגיות משמעותיות מאוד לא רק ביחס בין מדע ויהדות אלא בנסיון ליצור הנחה משותפת חדשה ומהפכנית שעליה ניתן לכונן סדר חדש. הנושאים השונים מציגים עמדה רחבה וקוהורנטית ברובה לגבי מקומו הנעדר של הדמיון מחיינו. עם זאת ההצעה והפירוט הנרחב בעקבותיה היא הצעה עם אג'נדה. היא קודם כל באה, במודע ובמוצהר לשלול תפיסות אתאיסטיות וחומרניות בנוגע להסטוריה, הפיזיקה והתודעה האנושית, על מנת לאפשר לדבר חדש לצמוח. אלא שהדבר החדש הזה, לא די לו באפשרות של קיום מדרג רוחני חדש. הוא משאיר את הזירה לכוחות הגדולים מאיתנו, בני האדם, ומייתר את הקיום האנושי לחלוטין. אותו עולם אמצע אנושי שיש בו ממשות ויש בו שינוי בניגוד לעולמות שמעבר, לא יכול לצמוח רק מתוך סגירת חשבונות עם החילוניות, תהא סגירת חשבונות זו אמיתי או מדומיינת. הסיפור האנושי מכיל בתוכו את צלם אלוהים והסיפור הזה עדיין לא סופר.אני תקווה שיסופר בספר ההמשך.
*תודה לידידיה גזבר על הערותיו
**********************
הערות, נספחים ומקורות:
- בשנים האחרונות יצאו הרבה מאוד ספרים על דמיון ויהדות. חלקם טובים יותר וחלקם פחות.
דרקונים, שדים ומחוזות קסומים במדרש דודו רוטמן
חיות הקודש עידו חברוני
יצורי הפלא במדרש ובמדע נתן סליפקין
ואחרים - ג'וזף קמפבל בעצמו ניגש לקשר בין מסע הגיבור לצלם האל ממש בעמודים האחרונים של ספרו.
- התת מודע הקולקטיבי.בספר משה רט מתאר את התת מודע הקולקטיבי ככזה שיש לו השפעה על מצב הצבירה של המציאות. הוא מתאר יפה כיצד יצירות שונות עברו גלגולים שונים בהתאם ליחס ההמונים כלפיהם. כמו שרלוק הולמס ועדת מעריציו שהחזירה אותו לחיים בניגוד לרצון היוצר ועד עולמות יצירה של FAN-FIC, יצירת מעריצים שמנהלת שיח בינה לבין עצמה ועם היוצר על מה נחשב לחלק מהקאנון של היצירה ומה ייחשב ל"ספרים חיצוניים". גם פה הרגשתי שהתת מודע הקולקטיבי לא זוכה למקומו הראוי. החויה שלנו חלום ותת מודע היא לרוב אישית מאוד אבל התת מודע הקולקטיבי הוא לא אוסף של סובייקטים אלא גילוי של אחדות עליונה שנמצאת במקורם של הסובייקטים. העניין שלה זה לא "הממשות" אלא המקור. תופעות רבות, שונות ומגוונות שמרמזות על מימד קוהורנטי שנמצא מחוץ ובתוך למציאות. דפוס במציאות שמצביע על קיום אחד מעבר לה. כך שאם אני הייתי מחפש אמת עליונה בעולם הפנטזיה לשם הייתי פונה: אלא המקור שנמצא מעבר לתופעות רבות: דפוסים, ארכיטיפים ומוטיבים שמעידים על כך שמעבר למגוון הברואים ישנו לא רק סיפור אחד, אלא גם מקור אחד שמתגלה דווקא מתוך המגוון. לזה ייקרא חיים.
- ספרים:
על עץ ועלה - ספרו העיוני של טולקין על סיפורי פיות http://www.kinbooks.co.il/page_2317
האתיקה של ממלכת הפיות http://tchelet.org.il/article.php?id=361
הגיבור בעל אלף הפרצופים (מסע הגיבור של ג'וזף קמפבל) https://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=967252
מסע הגיבורה\ רות נצר
https://www.getbooks.co.il/%D7%9E%D7%A1%D7%A2-%D7%94%D7%92%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%94/?gclid=Cj0KCQjwov3nBRDFARIsANgsdoHcMLBF9YcsPWcPrGV6uMTOR6wIirVfN_cOwtre4GG0lTV9Yg1T9osaAseGEALw_wcB - רשומות שלי מבלוג זה על פנטזיה יהודית:
https://shulyathakosem.blogspot.com/2013/10/BETSHEAN.html
https://shulyathakosem.blogspot.com/2014/03/LILIT.html
https://shulyathakosem.blogspot.com/2014/04/KASKETS.html
- מאיפה הגיעו דרקונים? פודקאסט חדש של דורון פישלר
https://www.ranlevi.com/2019/06/11/hatshova-ep16/?fbclid=IwAR1FWjNBD1uQE1IqWutzIgqkXyc-6g76r0gu3XoeZ89rK3gZ8Sso90kV3ZE - גון בן ארי: לפקפק קצת באמת. על הקשר בין פוסט אמת ועידן שלאחר ההשכלה
- ראיון עם משה רט על ספרו הקודם:
- האתר של משה רט: http://mysterium.co.il/
- היכולת של יצורי פנטזיה להשתנות קיימת גם בסיום של "חלום ליל קיץ" של שייקספיר. שם אוברון מלך השדים וטיטנ-יה, (היא לילית), נושאים את שיר ההלל הזה לבני האדם, אנשי הארץ התיכונה שבכוחם לאחד זכר ונקבה. לילית, שבעבר הרסה משפחות וחטפה ילדים, עכשיו מברכת אותם. מי שבעבר היתה מטילה מומים, עכשיו מברכת בשלמות הגוף:
עכשיו, עד יעלה האור,
שוטו, פיות, בכל פרוזדור.
אל מיטת כלה נלך,
לקדש ולברך.
הזֶרע שבּה ייטמן
הוא לנצח נאמן
אהבת ששה בני זוג
לא תימוג ולא תפוג;
הטבע לא יטיל אף מום
בַּצאצא אשר יקום:
שום שומה, בועה, בּהֶרֶת
או צרה צרורה אחרת
המעוררת דאגה
בילדיהם כלל לא תיגע.
עם טל שדות בָּרוּך, טהור,
ייצא כל בן-פיה לדהור
בַּחדרים, בַּאולמות,
ולברכם ברוב שלומות.
אדון הבית בִּברכה
יידע בִּטחה, ומנוחה.
צאו לסיבוב, ללא עיכוב,
פִגשו אותי עם שחר שוב.
תגובות
הוסף רשומת תגובה