'הו ווילי!' המשובח וחשבונפש קטן

הו ווילי! סרטם של אמה דה-סוואף ומרק רואל



ווילי חוזר הבייתה בעקבות מחלת אימו אחרי שנות גלות ארוכות. אמו עמדה בראש אחוזה שבה קהילה נודיסטית. אחד הסרטים המובילים של 2012. ולגמרי בצדק. סרט חובה. (17 דקות)

(הסרט via הניוזלטר של צביקה אורן, לרכישת ה-DVD הכנסו לפה:  http://www.daltonshop.be/oh-willy.html)
עכשיו נמשיך לחשבון נפש קטן שלי:

אני לא אוהב אנימציה

אני קודם כל אתוודה. אני לא אוהב אנימציה. אני לא פריק של הדבר הזה של להזיז דברים ואני יודע שזה נראה אחרת מבחוץ למי שקורא את הבלוג הזה.

בהרצאה שלי בפני איגוד האנימטורים דברתי על חזרה לאמנות. להחזיר את האנימציה להיות אמנות ולא קולנוע והיו לי כמה שיחות עם אנשים בעקבות ההרצאה ההיא. ואני מודה. אמנות אינה ערך בעיניי. זהו שלב אחד בדרך למקום אחר. והמקום האחר הוא החיים. למה החיים? כי כשאני חושב על סרטי האנימציה הקצרים שאני אוהב, אז כמעט כולם אינם באמת עושים "סטוריטלינג". בודאי לא במובנו הקולנועי המקובל. הרבה פעמים זו לא הנקודה בכלל. הסטוריטלינג (כלי הסיפורת) משמשים אמצעי ולא מטרה. האפקט הרגשי-אמנותי עליי הוא אחר לגמרי (ומקווה שמישהו יבין על מה אני מדבר).

יש שתי דרכים להסתכל על סיבוב העולם: שהוא מסתובב סביב השמש או שהשמש היא מופע אור קולי בשמי העולם.
יש שתי דרכים להסתכל על נהיגה ברכב: שהדרכים ועוברי האורח מוקרנים על חלונות מכוניתך (או הסימולטור בו אתה יושב) או שאתה אשכרה נע במרחב, פיזית גומע קילומטרים כל יום.
ולסיום, כמה מתבקש: יש שתי דרכים לחוות את הראייה שלך: האחת היא לראות בכך הקרנת דימויים על מסכי המוח שלך והשניה היא להרגיש את הקיום של מה שאתה רואה. ללא ניכור.

אנחנו נמצאים בתקופה של ניכור ויזואלי. העולם הויזואלי עבר הקצנה של הדימויים מלאכותיים שלו עד כדי כך שכל אובייקט, בין אם הוא מציאותי או לא, הוא קודם כל דימוי ורק אחר כך הוא אולי מפעיל רגש אמיתי. ואני אפילו לא מתחיל לדבר על "מציאות". שזה כבר ממש פאסה.
אז כמו שאמרתי, אנימציה בשבילי אינה אמצעי לספר סיפור, אלא היא כלי אמנותי לרפא את המבט. לרפא את הניכור שביננו לחויית צריכת הדימויים שלנו.
לכאורה, אנימציה היא "אשליית החיים". אני לא מסכים עם זה. הקולנוע עוסק באשליה, זה נכון. אבל אנימציה עוסקת בחיים עצמם. החיים של באגס באני, בשבילי, אינם אשליית חיים, אלא הדבר עצמו. אמנם ברמה מופשטת יותר, יצירת אנוש, ועדיין הדבר עצמו.

הפרויקט המופלא של "מועדון העובדים מאוחר בלילה" (קבוצת אנימטורים עצמאיים שהוציאו סרטוני אנימציה בנושא משותף) שעלה לאויר השבוע הכניס אותי בדיוק לפינה המזככת הזאת. לא מדובר רק בסרטונים טובים אלא בנסיון די אמיץ להגדיר מחדש את גבולות הז'אנר. קודם כל נעשו פה כמה בחירות: לעבוד עצמאית ללא מימון, לעבוד בשיתוף פעולה אם רוצים, לעבוד לפי נושא ואולי הכי חשוב: לשים הכל על טיימליין אחד.
זה לא פשוט לצפות בהמון סרטי אנימציה קצרים ברצף מצד שני, זה היה אפשרי ומהנה. אולי בגלל הרמה הגבוהה. אולי בגלל שהסרטים אינם שונים מאוד זה מזה מבחינת הסגנון.
המחשבה העקרית שלי מהצפיה הייתה שהסרטים ממלאים תפקיד שרק הם יכולים למלא. אין מקבילה אמנותית, חוייתית לסוג הזה של יצירה. ורק מהבחינה הזו אני חושב שהיה שווה לפרויקט הזה לצוץ. כי כבר כמעט אמרתי נואש. כבר חשבתי לעצמי שאין טעם בלשאוף ליצירת סרטי אנימציה קצרים. שאין מי שיצרוך אותם, שאין איך לצרוך אותם (בעיה קשה) ובעיקר: אין הצדקה. אז הנה הגיעה ההצדקה.

בשבחי ה"מובינג הולד"

יש אנשים שלא אוהבים מובינג הולד. אני מאוד אוהב אותו. כשקו מרצד הוא עושה ריפרש גם לפריים סטטי. משהו חי גם כשהוא לא זז. זו לא התנועה, הוא אומר, זה החיים. זה נכון שאמנים גדולים יכולים להחיות גם פריים סטטי.

לחדש מסורת

מה אנימציה יכולה להגיד ששאר המדיומים לא? זה מה שצריך להוביל אותנו. וזה מתחיל לצוץ מסביב. יש מסורת לאמנות הזו גם אם בישראל יש לה פחות נוכחות. לדוגמה, המהות והאופי שיש לדמות מצוירת אינה דומה לזו של שחקן אנושי. וסוגי הסיפורים שאנחנו מספרים דווקא באנימציה גם הם ייחודיים.
שתהיה שנה טובה!
_______________________________
ראיון עם אמה:

עוד על הסרט באתר המגניב של "הערות הבמאי": http://www.directorsnotes.com/2012/10/01/theyareanimators-3-emma-de-swaef/

סרטה הקודם של אמה: