הכהן הגדול מבצלאל

דניאל ליכטר בסאטירה עכשווית מימי קדם. אם מאיר שלו הוא ההשראה זה מסביר כמה דברים:

דניאל כתב לי על הסרט:

מאז שאני זוכר את עצמי תמיד אהבתי לקרוא על היסטוריה ומיתוסים של עמים שונים ובמיוחד בכול מה שקשור להיסטוריה של ארץ ישראל ועם ישראל. את כול הידע הזה קיבלתי בעיקר דרך אחי הגדול שבחדר שלו יש ארון מלא ספרי היסטוריה וחוברות נשיונל ג'יאוגרפיק שהייתי קורא ומסתכל עליהם, ומין הסתם מאוד אהבתי לראות אנימציה ובמיוחד את הדברים המשוגעים של הלוני טונס ורן וסטימפי.

את הרעיון לסרט התחלתי לפתח בסביבות 2010. כשקראתי את הספר "תנ'ך עכשיו" של מאיר שלו. אהבתי איך מאיר שלו מתאר את סיפורי התנ"ך מוריד אותם מרמת הקדושה שלהם ומתאר אותם כפשוט סיפורים מעניינים על אנשים בשר ודם שלא מעניין אותם קדושה ורוחניות אלא פוליטיקה, משחקי כוח ותאוות בשרים. באותו הזמן גם היה את כול הנושא של הדרת נשים בדת, אז ידעתי שהדמות בסרט גמר שלי תהיה כהן גדול תנ"כי רשע, מושחת, קנאי, תאב כוח ושררה ומולו תהיה אישה שתשגע אותו. אחרי המחאה החברתית הכהן הפך גם למציג כול הרוע בשלטון, בחברה ובכלכלה. רציתי שהכהן הגדול והאישה יהיו היין והיאנג, נוגדים אחד את השני ומשלימים אחד את השני. לא משנה מה הכהן יעשה ואיפה הוא יהיה האישה תהיה שם ותשגע אותו. הכהן הוא הדמות הדומיננטית והמעניינת אבל הייתי צריך את שתי הדמויות כמו שאנשים צופים ברוד ראנר רק כדי לדעת מה קורה לקאיוטי.

בזמן שהדמות של הכהן הייתה די ברורה. הוא גם יכול להיות כמעט כול דבר שאני רוצה ואין גבול לדברים שהוא יכול לעשות. האישה שהיא בכלל לא מוקד הסרט הייתה הבעיה העיקרית והכילה די הרבה סתירות. הדמות של האישה הייתה צריכה גם לייצג את הרוחניות קדושה עלי אדמות כמו איזה ישו ובודהה נשיים, והיא גם הייתה צריכה להיות טיפה ביצ'ית כי היא יוצרת את כול האלטרנטיבה לכהן הגדול רק כדי לעצבן אותו.

הסרט שרצה להתמקד בעיקר בנושא של הדרת נשים הפך להיות סרט שעוסק בחוסר קבלה של אנשים נוספים לדת. גם בשביל להדגיש את חומרת האיסור על נשים בדת וגם בשביל להראות שהאישה הזו לא מוכנה לקבל על עצמה את האיסורים האלה.

הכהן יושב על כיסא המלכות שלו רק בשביל לאכול את הכבשים של המאמינים שלו. המאמינים באים ומקריבים את הכבשים שלהם אבל לא כול כך ברור מה יוצא להם מזה. כשמגיע מאמין שהוא הומו עם כבש עם צמר בצבעי דגל הגאווה, או אפריקאי. מופעל מנגנון מהמזבח שמראה שהם והכבשים שלהם לא רצויים והכהן מסלק אותם. לא ידוע מה קדם למה? האם זה הכהן שלא מעוניין בהומואים, שחורים או נשים וקבע את ההלכות האלה בעצמו או שהמגבלות האלה היו קיימות לפני זה והכהן התחנך על תפישת העולם הזו. האישה לא נותנת שיסלקו אותה בכוח ועוזבת בהפגנתיות מרצון. היא עוזבת ויוצרת אלטרנטיבה חדשה שבה אנשים לא צריכים להקריב ולותר על הכבשים שלהם. בזמן שבפולחן של הכהן כולם מכוונים אליו ואל המזבח, אצל האישה הכול מעגלי וכול אחד מתפלל לכיוון הכבש שלו, השחור מתפלל לכבשה השחורה שלו, האישה מתפללת לכבשה הוורודה הנשית שלה. כול אחד מתפלל אל תוך עצמו וכמובן היא מוכנה לקבל את כולם. הכהן לא מוכן לעבור על כך בשתיקה והוא יוצא להשמיד אותם. הוא לא מצליח להשמיד את האישה. בין אם זה בגלל התערבות אלוהית או לא זה לא משנה מבחינתי. המכונה מפסיקה לעבוד והוא מתפוצץ בגן העדן והוא פוגש את האישה שם. עכשיו התהפכו היוצרות והיא בעמדת כוח אבל בניגוד לכהן שדחה אותה היא כמו כול אם מקבלת ומנחמת כול אחד והוא לאט נרגע ואולי משלים עם המצב.

הסרט נע בין התחומים שמעניינים אותי בין קיצוניות אחת לשנייה. בין הנושאים הטעונים והמורכבים שמעניינים אותי לבין הדרך הכה שחור לבן שטחית שאני בוחר לתאר. בין המצחיק והדבילי לבין השכבות של מסרים שהייתי רוצה להעביר. בין התרבות המקומית לבין מה שאנחנו יודעים על העולם.

דבר ראשון שרציתי ליצור בסרט זה לעשות משהו שמייצג אותי ומייצג את השפה האומנותית שפיתחתי מאז הילדות שלי שכללה לצייר דמויות מצחיקות מהלוני טונס ולצייר מקומות ואתרים ארכיולוגים כמו ממגידו או מהעיר העתיקה בירושלים מהספרים של אחי ולאייר את סיפורי התנך ואגדות יהודיות שהוא היה מספר לי.

דבר שני הוא שרציתי ליצור סרט מצחיק שיבדר. ואחרי זה כול שאר הדברים . . . 

הבלוג של דניאל: דניאל ליכטר