הערות על 'ספר הג'ונגל'

סטוריבורד

הסרט הזה לא מרפה ממני. כשאני שומע את בלו שר אני לא יכול לשבת רגוע. זה ה"גילוח ותספורת" הפרטי שלי. אבל כדי להעמיק עיון ולא סתם להתלהב מעיצוב\מוסיקה\אנימציה אלא לדבר על מה שלדעתי הופך את הסרט לקלאסיקה אני אחלוק אתכם כמה קריאות של הסרט:

1. אני לא אוהב "סרטי מסע" ו"ספר הג'ונגל" הוא לכאורה סרט מסע במובן הכי ישיר שלו: באגירה מצהיר כי הוא לוקח את מוגלי מנקודה A לנקודה B והסרט אכן מתחיל ונגמר כפי שהוא תאר. אבל הדרך אינה לינארית. היא גם לא עוסקת במעבר ממקום למקום אלא מדמות לדמות. יתרה מזאת, הדמויות חוזרות בנקודות שונות בציר מה שעוד יותר נותן תחושה שאין פה מסע גאוגרפי אלא רעיוני.

2. באגירה ובלו הם ארכיטיפים של דמות אבהית. באגירה הוא האב האובר-מגונן. זה שבטוח שללא השגחתו וללא תמיכתו הילד "לא ישרוד בג'ונגל". בלו לעומתו מאמין בחינוך טבעי. לשיטתו הג'ונגל הוא המקום לגידול ילדים כיוון שהוא מספק את כל הצרכים.
חלקכם ודאי ילעג לכך שרק לאחרונה הבנתי את זה אבל אולי גם אתם תופתעו. בשיר של בלו "הצרכים הבסיסיים" (עם משחק מילים שנון שלא עובד בעברית) אנחנו רואים את בלו מסביר למוגלי שבג'ונגל יש כל מה שהוא צריך כדי לחיות. אבל מה אנחנו רואים בפועל? אנחנו רואים שבמשך השיר הלא ארוך הזה מוגלי מספיק להדקר, להקבר מתחת לערימת בננות, להפצע מאגוז קוקוס, כמעט להמחץ על ידי סלע וכמעט לטבוע. כ"גראנד פינאלה" הוא גם נחטף. כלומר, בזמן שבלו שר על כמה קל לשרוד בג'ונגל הסרט מראה לנו כמה הוא טועה בכל רגע ורגע (אני יודע שזה נשמע טרוויאלי).



בכלל, רוב הדמויות הן גבריות בסרט, כל הדמויות שמעצבות את מוגלי במסעו. מה שעוד יותר מרמז על הג'ונגל כמקום גברי שבו הערכים השולטים הם השרדות, אלימות, צבאיות, כוח ושליטה, חברות, אבהות, הקרבה וחינוך. הדמויות הנשיות הן וויניפריד הפילה שמאיימת על ההגמוניה של בעלה (הפילה שלובשת את המכנסיים בבית), האיילה שכמעט נטרפת וכמובן, הילדה שמפתה את מוגלי אל עולם התרבות האנושי. אל ההתבגרות המינית והחברתית.
ניתן לראות גם בקאא ובשירקאן דמויות אבהיות או יותר נכון אנטי-אבהיות. קאא הוא דמות מכילה. עוטפת. כמו הנחש ב"הנסיך הקטן" הוא מבטיח למוגלי שבאמצעותו הוא יוכל להשאר בג'ונגל לעולם.
שירקאן לעומתו, כמו קפטן הוק, רואה בנוכחותו של מוגלי בג'ונגל התרסה כלפי זקנותו פגיעותו בידי אדם. האופציה שהוא מציג למוגלי, המוות, היא סוג של נעורים נצחיים ואי-התבגרות לעולם. הוא עובד על נקודת משאלת המוות של האנושי. וצריך לראות ביחסי הכוחות שלהם את הבסיס ל"חיי פיי" עליו ארחיב בפעם אחרת.
גם המלך לואי הוא אבא בדרכו, מוקף בקופים זכרים, מלך של רפובליקת בננות במקדש הרוס הוא מוכן לאמץ את מוגלי רק כדי לשדרג את מעמדו המדומיין בעיני עצמו. לא פלא שבלו הצליח לעבוד עליו כשהתחפש לקופה. נראה שהוא לא ראה קופה אמיתית כבר הרבה זמן.

3. הדמויות! בסרט הזה אין "עלילה". דיסני רצה דמויות והן שמניעות את הסרט. דיסני קנה את הזכויות לספר כי הוא אהב את האוירה והסיפור הכללי. בפועל הוא רצה להשתמש בספר כדי ליצור יצירה עצמאית וכך הוא עשה. הוא נפטר במהלך הכנת הסרט ולא זכה לראותו מושלם.
העיקרון שלפיו הסיפור הוא משני לדמות הוא אחד הדברים שאני מתייחס אליהם כ"אמת החומר" של האנימציה. זה נכון שאנימציה אינה ז'אנר וכבר דנו בכך לא מעט, אבל יש אמת מסוימת שנכונה לסרטי אנימציה. אין "טונים" בסרטי לייב כמעט. אין דבר כזה דמות שקיומה הוא מעל ומעבר לסרט בו היא נתונה. בספר הג'ונגל כל דמות היא עולם. והיא מתקיימת מחוץ לג'ונגל, מחוץ להקשר. כל דמות היא אוטונומית.
עוד דבר נהדר בדמויות זה עד כמה הן לא מפסיקות להיות חיות גם כשהן מואנשות.
נספח: מאמר שעוסק ב"לא להקריב דמות על מזבח הסיפור".


4. המסע. האם יש הגיון למסע של מוגלי? האם לא מדובר בסתם אוסף של דמויות עם מוסיקה טובה? אני חושב שצריך לבחון את המסע בפריזמה התרבותית. מה מייחד את האדם מהחיה לפי הסרט.
הדבר הראשון הוא חולשת האדם ואי יכולתו לשרוד מה שמאלץ אותו להתחכם, להמציא מכשירים כאמצעי השרדות. לא! הדבר הראשון הוא הסמרטוט האדום שמוגלי לובש למבושיו. סמרטוט שמבטא את הבושה האנושית  מחשיפת הערווה ומתייחס לגרוש מגן עדן. גרוש שבו עוסק הסרט הזה גם הוא ובאותה טענה: "האישה פיתתה אותי."
הדבר השלישי, שגם הוא קיים בספר בדרך שונה, היא אי הציות לכללים. הסדר בג'ונגל נשבר על ידי האדם, מה שהופך אותו לעליון. הוא "מעל החוק" של הג'ונגל.
הדבר הרביעי הוא האש.
כמו ב"בעל זבוב" שגם הוא עוסק באדם השורד בטבע רחוק מהתרבות האנושית, גם פה האש היא סמל. שירקאן רוצה להרוג את מוגלי לפני שהוא יגלה את האש. מלך הקופים רוצה שמוגלי יהיה הפרומתאוס שלו ויגלה לו את סוד האש כי בזה הוא יהיה כמו אדם. גם פה יש רפרור לעץ הדעת. לפי התורה אכילת עץ הדעת תגרום ל'והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע". כלומר, על ידי אכילת עץ הדעת האדם מטפס לרמת הבורא וכך סוד האש הוא סגירת הרווח המהותי-קיומי בין החיה לאדם.

מוגלי לא מעוניין באש ובכוחה אבל ברגע השיא הוא זוכה להתגלות של סנה בוער (דאוס אקס מכינה מוחלט: ברק פוגע בעץ) ולמעשה הוא מאבד את בתוליו. ברגע האמת הוא משתמש באש, המייצגת את עליונותו ואת היותו זר לעולם החיות, כדי להציל את חיי בלו. בלו הקריב את עצמו ובכך הוציא ממוגלי את החיה האנושית שבו.
מכאן הדרך קצרה שלעולם התרבות. מרגע שמוגלי החזיק את לפיד האש הוא כבר לא יכול לחזור אחורה והוא נידון להלקח אל כבר בני האדם שמעבר לגדר.


5. הנקודה האחרונה היא הבגידה. מוגלי נבגד שוב ושוב לאורך הסרט: אמו נוטשת אותו, הלהקה מגרשת אותו, באגירה שמבטיח לא לעזוב אותו לרגע נוטש אותו לנפשו, בלו מפר את ההבטחה לאפשר לו להשאר בג'ונגל, קאא מפתה אותו כדי לטרוף אותו והמלך לואי מנצל אותו. גם הנשרים נוטשים אותו בשעת סכנת חיים. היער, המקום שמוגלי רוצה להשתייך אליו, כל הזמן מפנה לו עורף.
הבגידה והבדידות הם רגש מאוד מרכזי בסרט ה"מאוד שמח" הזה. מוגלי שמחפש דמויות מגוננות מוצא את עצמו משוטט לבד ביער, חסר ישע וחסר מיומנויות השרדות בסיסיות. הגרוש מגן עדן כבר נעשה, זהו גורל, זוהי קללה. התרבות היא מפלט מניכור העולם הטבעי. חיי המשפחה והאהבה שלהם הוא לא זכה בעולם הגברי הקשה ממנו הוא בא יכולים להתממש בעולם שבו יש אשה, בעולם שבו יש תרבות, בעולם שבו יש יתרון לאדם על הבהמה.

נספחים:
העיצובים, ארט של הסרט.
גרסאות כיסוי לשירי הסרט.