"חתולו של הרב" (צרפת, 2012) הוא אחד הסרטים היהודיים החשובים שנעשו בשנים האחרונות. אני מעלה על הכתב את המבט שלי על הסרט על הכתב עם המלצה חמה (ולא רק שלי) לראות את הסרט.
הסרט מבוסס על סדרת ספרי הקומיקס בשם "חתולו של הרב" שנוצרה על ידי ג'ואן ספאר, יהודי צרפתי, מאייר ובמאי גם של סרטי לייב. כמו מרג'אן סטראפי, יוצרת "פרספוליס" הנהדר, גם הוא הצליח לתרגם את הנובלה הגראפית שלו לסרט שהוא אף מוצלח מהספר עליו הוא מבוסס.
תקציר: הסרט מספר על שרשרת אירועים שמתחילה בחתולו של רב קהילה באלג'יר שטורף תוכי ומתחיל לדבר. לא רק שהוא מתגלה כמתוחכם וחד לשון הוא גם רוצה שיכירו בו כיהודי, תוך שהוא מאתגר את עולמו הדתי של רבו. השאלות שבהן הוא תוקף את רבו ואת הרב של רבו הן אכן מאתגרות ונוגעות ליחס שבין מדע ויהדות, יתרון האדם על החיה ומהותה של אהבת האל.
אבל כאמור זוהי רק תחילתה של שרשרת אירועים, שכן בעקבות בחור יהודי רוסי המתגלגל בדרך-לא-דרך לאלג'יר החתול והרב יוצאים למסע הרפתקאות לעבר הארץ המסתורית שבה יש "יהודים שחורים" כהגדרתם: אתיופיה.
ממלכת הכוזרים
צריך לעצור ולהבין למה מדובר בקונספט גאוני.
סיפורים רבים מתארים מסע לעבר ארץ אוטופית קדמונית. המרכזיים שבהם עוסקים בעיר האבודה "אטלנטיס", אחרים מתייחסים לתרבויות קדומות ("פרא אציל") עם תבונה ומוסר ברמות הגבוהות משלנו. אחרות מתארות מקום דמיוני שבו האנושות מתקיימת לצד כוחות על-טבעיים או דינוזאורים מדברים.
מהזוית היהודית, המקבילה לממלכה נסתרת שכזו היא "ממלכת כוזר" שלא ידוע אם הייתה או שהיא רק חלום (עיתון "הארץ" מאוד אוהב אותה ועוסק בה בנסיון לערער על הקשר בין עם ישראל לארצו בטענה שכולנו, או לפחות האשכנזים שבינינו, הם כוזרים). אני מעלה את סוגיית עיתון הארץ" כי גם "חתולו של הרב" עוסק בשאלה מיהו יהודי והאם היהודות היא "גזע". אבל הוא לא הולך רחוק עד לממלכת הכוזרים, הוא אמנם מתבסס על ה"אפיל" המסתורי של מסע לארץ קסומה אבל בפועל הוא מוליך אותנו אל המציאות הקיימת: ממלכה של יהודים שחורים.
*גם מייקל שייבון יצר סיפור על מסע של יהודי לממלכת כוזר המיתולוגית (התחלתי לקרוא ונשברתי באמצע) בספרו "אבירי הדרך".
הבחירה לספר על ממלכה מסתורית של יהודי אתיופיה ועדיין לתאר אותה כסוג של ספק-מציאות-ספק-חלום היא נהדרת. היא בעצם מציבה בפנינו חלום שגם כשהוא אמיתי הוא עדיין מסתורי ומחוץ להשג ידינו. וזאת למה? כי המרכיב העל-גזעי שביהדות (שמאפשר לכל גוי להתגייר ולהחשב יהודי לכל דבר) הוא תופעה דתית מיוחדת. בכך היהדות מתחמקת מזהות גזעית מוחלטת בעודה אוחזת גם ברבדים "גנטיים" לפיהם יהודי הוא בן של יהודיה.
אם כן הסרט נוגע בנקודה החמקמקה הזו ביהדות ומעלה אותה על נס כערך הומניסטי. אבל זאת תוך כדי יחסי אהבה-שנאה עם היהדות המסורתית-ההלכתית. זוהי היהדות שהחתול תוקף בטענותיו המושחזות ובה בעת פועל כדי להיות חלק ממנה: החתול רוצה שיעשו לו "בר מצווה".
המשיח הוא בן גיורת
המימד העל-גזעי ביהדות הוא לא שולי בכלל באתוס היהודי. הוא מופיע בעיקר בשתי נקודות משמעותיות. האחת: רות המואביה, שהיא המודל של גיורת והיא בכלל לא עברה תהליך מסורבל של גיור. הגיור שלה נתפס כמתמצה במילים שהיא אומרת לחמותה: "עמך עמי ואלוהייך אלוהיי, כי באשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין." כלומר היא מקבלת על עצמה שני דברים מרכזיים: שייכות לעם ושייכות לאמונה באל אחד; ואלה תנאים מספיקים כדי להחשב ליהודיה לכל דבר. המיוחד ברות הוא שהיא לא רק גיורת אלא שממנה יצא דוד המלך, שממנו עתיד לצאת המשיח. כלומר המשיח עצמו אינו "יהודי" ברובד הגזעי שלו אלא ברובד הרוחני של קבלת האל האחד והעם.
זהו אתוס הומניסטי מכונן שמבכר את המימד האוניברסלי ביהדות על המימד הגנטי.
הסיפור השני (על פי המדרש) הוא סיפור האהבה שבין מלכת שבא למלך שלמה. סיפור שעומד בבסיס המיתולוגי של מורשת יהדות אתיופיה וסיפור שמקבל גרסה חדשה כסיפור משנה ב"חתולו של הרב".
נראה אם כן, שחתולו של הרב מציב "אטלנטיס יהודית" אחרת. אטלנטיס יהודית מזרחית.בעוד אטלנטיס הכוזרית יש בה מימד שכלי, של קבלת היהדות כאמת וגיור מסיבות שכליות, אטלנטיס של "חתולו של הרב" היא אטלנטיס רגשית. אפילו נשית, שבה הגיור נובע מאהבה ארצית. ניתן לראות בכך בהכללה גסה חלק מהמתח שיש בין היהדות ה"אשכנזית" (השכלית, ההלכתית) לזו ה"מזרחית" (הרגשית והמסורתית).
נראה אם כן, שחתולו של הרב מציב "אטלנטיס יהודית" אחרת. אטלנטיס יהודית מזרחית.בעוד אטלנטיס הכוזרית יש בה מימד שכלי, של קבלת היהדות כאמת וגיור מסיבות שכליות, אטלנטיס של "חתולו של הרב" היא אטלנטיס רגשית. אפילו נשית, שבה הגיור נובע מאהבה ארצית. ניתן לראות בכך בהכללה גסה חלק מהמתח שיש בין היהדות ה"אשכנזית" (השכלית, ההלכתית) לזו ה"מזרחית" (הרגשית והמסורתית).
ירושלים של מטה ואתיופיה של מעלה
יש משהו אבסורדי במסע הזה.
הסרט מציג את היהודים האתיופים כחלום, כדבר שאולי קיים ואולי הוא אגדה. הסרט גם מסביר כי האלמנט האגדי נובע מהפלא הזה שב"יהודים שחורים". כלומר, בשביל היהודים בסרט זה מובן מאליו שיש יהודים רוסים ושיש יהודים בכל העולם, אבל יהודים מאפריקה זה בגדר חלום בשני מישורים: גם במובן הממשי (האם אכן יש יהודים באתיופיה) וגם במובן רוחני (האם היהדות היא אוניברסלית ולא גזעית). התשובה של הסרט משאירה את המתח הזה לא פתור, מה שהופך את הקיום היומיומי שלנו פה, בארץ, עם יהודים אתיופים, לסוג של אגדה שקמה לתחייה.
הדבר מתחדד כשמתבהר מה חסר בסיפור הזה: ירושלים. איפה העיר הזאת שהיא חלום-מציאות שיהודי הגלות כמהים לה? לדעתי, לא במקרה אתיופיה היא כל-כך ירושלמית בסרט וכל-כך לא באותו זמן. פשוט כי אתיופיה, כסמל ליהדות א-לאומית מהווה ניגוד לירושלים. אולי אפשר לומר שהדרך לירושלים האוטופית צריכה לעבור דרך אתיופיה של מטה.
מייקל שייבון, מחבר "אבירי הדרך" רצה בהתחלה לקרוא לספרו יהודים עם חרבות. הוא ראה בכך שילוב לא אפשרי. סוג של בדיחה. סתירה פנימית. רק לאחר שראיתי את הסרט הקצר THE REWARD הבנתי למה החרב היא כל כך חשובה למייקל: כי בשביל להיות "אפי" אתה זקוק לחרב. ולכן (כך אני רואה זאת) יהודי לעולם לא יהיה אפי. היהודי לא יכול לאחוז בספרא (הספר) יחד עם הסייפא (החרב). המשמעות של "אפי" היא להיות אגדה, להיות גדול מהחיים. מה ששוב מחזיר אותי לשאלת היתכנותם של יהודים אתיופים. "חתולו של הרב" מציג יהודים שיוצאים למסע מסוכן. גם הם נמנעים משימוש בחרב, גם הם הולכים למקום שיכול להפוך אותם לאגדה, אבל הם נשארים מחוץ לשערי האגדה. האגדה דוחקת אותם החוצה ומבחינתי מדובר במסר מפעים: היהדות עסוקה במימוש ולא באגדה. מצד אחד הם נשארו מחוץ לאגדה ובאותו זמן הם מחיים אותה בזה שיהודי רוסי וגיורת אפריקנית מממשים את אהבתם. הבשורה ההומניסטית של יהדות מזרחית שכזו היא אם כן המנוע של הסרט כולו.
הסמכה לרבנות
בסרט ישנו סיפור משנה מרתק. הרב משמש כרב קהילה כבר שנים רבות ועדיין כדי להיות מוכר כרב מטעם השלטונות עליו לעבור פתאום מבחן בצרפתית. בהתחלה לא מצאתי את המשמעות של סיפור משנה זה, אבל אם תסתכלו על תהליך הההכרה ביהדותם של יהודי אתיופיה שכלל גיור לחומרה ומאבקים רבים, פתאום הדברים מתחברים.
הרב טוען בסרט שהוא רב "דה-פקטו", בפועל. הוא לא צריך מבחן בצרפתית ושום מבחן לא "יהפוך אותו לרב". באופן דומה, יהודי אתיופיה בהרבה מאוד מובנים היו יהודים דה-פקטו גם אם היו ספקות (קלושים, יש לומר) בנוגע ליהדותם הרשמית. מעבר לזה, בעבר הסכמה לרבנות הייתה כפשוטה: הסמכה של רב את תלמידיו באופן ישיר, ללא בירוקרטיה, ללא ועדות וללא מבחנים.
הרב טוען בסרט שהוא רב "דה-פקטו", בפועל. הוא לא צריך מבחן בצרפתית ושום מבחן לא "יהפוך אותו לרב". באופן דומה, יהודי אתיופיה בהרבה מאוד מובנים היו יהודים דה-פקטו גם אם היו ספקות (קלושים, יש לומר) בנוגע ליהדותם הרשמית. מעבר לזה, בעבר הסכמה לרבנות הייתה כפשוטה: הסמכה של רב את תלמידיו באופן ישיר, ללא בירוקרטיה, ללא ועדות וללא מבחנים.
אז זהו הסרט הכי משמעותי, מבחינת השיח היהודי, שראיתי בשנים האחרונות. והנה הוא בכלל לא חלק מהשיח הישראלי. כנראה שכדי לראות מה קורה פה צריך לראות סרטי אנימציה צרפתיים, כפי שכדי למצוא את האוטופיה צריך להגיע עד לאתיופיה ובחזרה.
*******
קישורים:- מסתבר שמבחינת ביקורות הוא סרט האנימציה של 2012 על פי ROTTEN TOMATOES. יותר מ"אמיצה", יותר מ"ראלף ההורס", יותר מ"פרנקנוויני" ועוד. לא שזה עזר לו להגיע לאוסקר...
- פולמוס כוזר בבלוג של אלי אשד
- "כאן גרים בכיף". סרט חשוב מ"ספיר" על קשיי גיור. סרטה של תום שריר:
לסיום, "ניצה ולחם" בעוד סיפור הזוי על חיפוש יהודים באפריקה:
יש גם אספקט בין דתי מרגש מאוד בסרט, שייח ורב אשר יש ביניהם חברות ארוכה והקשר ביניהם מציל את חתול הרב המדבר ומציל אותם גם במפגש עם מוסלמים קיצוניים ואלימים. יש ביניהם, יחד עם חמורו של השייח שגם הוא מדבר, קשר נורא יפה ופרודוקטיבי.
השבמחקאכן זה אחד הדברים היפים בסרט. עוד חלק מאותה אחווה אמונית.
מחק