אני יודע שזה נורא פוסט מודרני לנתח גיף אבל אין ברירה.
מאיפה להתחיל? את הציטוט כולכם מכירים. הגיף מבוסס על הסגנון האמנותי של רוי ליכטנשטיין, מהמוכרים באמני הפופ ארט, שעשה הגדלות ענק לאיורי קומיקס קיטשיים ואובר-דרמטיים. הגיף הזה הוא למעשה סמל של תקופה. אי שם בעבר, מישהו עושה קומיקס. מישהו אחר בא ומגדיל אותו לציור שמן (ובדרך הופך "אמנות פופולרית" ל"אמנות גבוהה") ואז בא מישהו ומחזיר את היצירה אל "העם". הופך אותה למשהו חינמי, מהיר, נגיש, רב-פעמי, דיגיטלי.
אם הפופ ארט לקח את המושג מקור והעתק (שאנדי וורהול חגג עליו. מוזמנים לקרוא את "יצירת האמנות בעידן השיעתוק הטכני" של וולטר בנימין) ופרק אותו על ידי יצירת העתק מנותק ממקור, באה האמנות הדיגיטלית והכפילה פי אלף. זו לא המכונה כבר שיוצרת שיעתוקים פיזיים אלא גם השיעתוקים הם דיגיטליים. אין מקור ואין ממשות לשכפול.
עוד ברמת המדיום: הגיף, כמדיום עליו אפשר לדבר רבות, הוא לולאה. הלולאה הזאת התחילה כפיתרון טכני לייצוגים מונפשים באינטרנט ונהיה לכלי ביטוי נפוץ ומאוד פופולרי.
זה ברמת המדיום.
ברמת התוכן זה כבר מתחיל לעבוד רגשית ולא רק שכלית.
ליצירה קוראים "אהבה מודרנית". זהו שם אירוני. כי הפופארט הוא סמל של מודרניזם. עידן שכבר חלף לו. כלומר, גם השם "הועתק". שוכפל. ולא באמת מייצג את מה שאנחנו רואים למרות שהשפה היא מודרנית (פופארט) שהוכנסה לתבנית-על (מטא) שהופכת אותה כבר ל"עכשווית" או "פוסט-פוסט-מודרנית", או "פוסט הומניסטית".
אם הגיף היה פריים אחד היינו רואים דמות גברית מלטפת באצבעה דמות נשית. הגיף הופך את הליטוף להחלקת אצבע על מסך-מגע. כלומר, הליטוף בעצם מנסה להחליף את האישה, להתחמק באופן מתמיד ממבטה.
זה לא עובד, המבט הזה כמו להרחיק מעליך ילד היושב על נדנדה, ממשיך לחזור, ממשיך לרדוף. הפנים המשתנות תמיד מתגלות כעקביות וכלא מרפות.
האצבע הזו, הזדונית, הכמעט "נאצית" (כמו האצבע הידועה של מנגלה) מנסה למחוק את האנושיות והקשר והמבט ומתעמתת איתה שוב ושוב.
עוד ברמת תוכן: הגיף גם אומר משהו על זהות בעידן הדיגיטלי. שוב, לכאורה כולנו יכולים להחליף פנים. "פייסבוק" הוא "ספר הפנים" בו ניתן לדפדף פנים. ואילו הפנים האלו מתעקשות שלא להדפדף אלא כמו בלימבו: הזהות היא כלא. ה"אני" שמקבל ביטוי דיגיטלי שב וצף ללא יכולת להתכחש לו. כלומר, אפשרי, אבל רק באופן זמני.
שאלו אותי השבוע מהו גיף טוב בעיניי. ואני אמרתי שלדעתי גיף צריך קודם כל לעורר רצון להמשך צפיה מתמדת. נותן תחושת התקדמות למרות המחזורתיות. ואחר כך באים הרעיון והביצוע שיש בכוחם לפצות האחד על חולשתו של האחר.
זהו גיף שעונה על כל הקריטריונים האלו.
אני מת עליו.
_________________
נספחים: דברים שכתבתי על גיפים: על צח כהן ועל גיפים וגם ההרצאה שנתתי על גיפים ואמנות וגם על ניל סנדרס הלופר המצויין.
תגובות
הוסף רשומת תגובה