ככה עושים סרט עצמאי: אלכס גריג במאמר מפורט על סרטו 'Phantom limb'

זהו מאמר נהדר וחשוב של אלכס גריג על סרט האנימציה שעשה במסגרת הקולקטיב LNWC.
את המאמר תרגמה בהתנדבות אריאל שקד. ואני מודה לה מאוד על התרומה לקהילת האנימטורים כולה. אני באמת חושב שקשה להפריז בחשיבות של תרגום מאמר שכזה לעברית.

זה מרגיש מאוד מוזר וגם קצת מגלומני לכתוב פוסט מעמיק שכזה, אבל אני מקווה שאם יש אנשים שם בחוץ שמעוניינים בצלילה לתוך אנימציה עצמאית (או; אנימציית אינדי), ההתנסויות שלי יכולות לגשר את הפער הזה קצת. בנוסף, אני רוצה לחלוק את העבודה של כל האנשים שהיו מדהמים כשותפים בעבודה על הסרט. אם אתם רואים שם מקושר במאמר, בבקשה תבדקו את העבודות שלהם, כי כל החברה שעזרו לי מעולים! ניתן לראות את הסרט המלא כאן.

הרעיון
כתיבה
סאונד
למצוא את ה"לוק"
הרבה מהרפרנס ההתחלתי שלי היה מסרטים ופחות מציורים או אנימציות. Control של אנון קורבין היווה השפעה גדולה על פאנטום לימב. סקרן אותי מאוד לשטח את הכל לחזות יותר גאומטרית, יחד עם אלמנטים עודפים ושימוש בשטח שלילי. בControl זה נעשה בצורה מדהימה. סרטים חשובים אחרים הם ‘I’m Here’ של ספייק ג'ונזי, והבוגר של מייק ניקולס.
יש לי הרבה חברים מוכשרים להפליא ואני מנצל כל הזדמנות שיש לי כדי לעשות שיתופי פעולה איתם. בפאנטום לימב, תפקיד גדול במיוחד היה לשני חברים שלי - ג׳ייסון פאמנט וקוליו ביגלואו. עבדתי לראשונה עם ג׳ייסון כשהוא היה ארט דירקטור בסרט The Cat Piano ב2008, והוא היווה לי השראה גדולה מאז. העבודות שלו רגישות להפליא ויש לו עין מצויינת לעיצוב. ג׳ייסון עבד איתי על הקונספט הראשוני לאנימציה - עשיתי סטוריבורד קצר ושלחתי לו אותו. הוא חזר אליי עם רקע יפהפה שעליו עשיתי את האנימציה. זה היה שוט די משוגע כי הוא היה לטריילר של LNWC והוא היה צריך להעשות הרבה לפני שעשיתי סטוריבורד או עיצוב כללי בכלל. ידעתי שאהבתי את השוט אבל אחרי שעשיתי את הסטוריבורדינג והסתכלתי מחדש על העיצוב ידעתי שיכלתי לדחוף את העיצוב קדימה עוד קצת - בתקווה, למשהו יותר יחודי לסיפור.
קולין הצטרף אחרי כמה ימים, לפני חג המולד וראש השנה. עבדתי עם קולין בNexus Productions, שם הוא עבד כארט דירקטור. הוא היה אלוף במציאת פתרונות עיצוביים מהממים והסתגלות לכמעט כל בריף. אחרי ששתינו קפה יחד כמה פעמים ודיברנו על הסיפור, על הציורים שעשיתי והרפרנסים שאהבתי, התחלנו להריץ רעיונות אחד מול השני. קולין עבד מהסטודיו הביתי שלו שהיה בשכנות אליי והיינו שולחים אחד לשני צײַורים במייל, הלוך ושוב.
הדמויות
זה די מביך להודות , אבל העיצוב הסופי של ג׳יימס היה דומה במיוחד לדמות הראשית בסרט הגמר של דייויד מיינגולט (במיוחד בסצינת הסירה). לא הבנתי את זה עד שהסרט שלו יצא מאוחר יותר (העיצובים שלו בוודאות הקדימו את העיצובים שלי!). זה בהחלט לא היה מכוון - העיצוב היה מושפע בעיקר מבגדי החורף שהייתי לובש לסטודיו כל יום והגאומטריה הניתנת-לשחזור של הראש, אבל הרגשתי די רע לגבי זה. העבודה של דייויד די מדהימה, בכל אופן. אם לא ראיתם את הסרט, אני ממש ממליץ עליו. אף פעם לא העירו לי על הדמיון ביניהם אבל אני תוהה אם מישהו אחר אי פעם עשה את ההשוואה הזו. אני מניח שעכשיו כן! אבל אם אנחנו עושים השוואות, Funny Bones- סרט מצוייר מהילדות שלי, הוא דוגמא טובה גם!
עיצוב התלבושת של מרתה הושפע מקולקציה של Burberry , והזינה את הפורפורציות של ג'יימס.
האנימציה
לרוב עשיתי שוט טיוטה לאנימציה כדי לסגור את הטיימינג. הייתי מכניס אותו לאנימטיק כדי לוודא שזה עובד עם הסיפור ולא צורם. לפעמים עשיתי בלוקינג לסדרה של שוטים בתהליך הזה, כדי לוודא שהכל יושב טוב. אח"כ הייתי עושה קלין-אפ על הפריימים ואין-ביטווינים להכל. עשיתי אותם לרוב על שכבת וידאו(Video Layer), מה שהיה תהליך חדש עבורי.
זאת הייתה הפעם הראשונה שארגנתי בעצמי צוות, מה שהפך את זה לעקומת למידה די תלולה. עשיתי אנימציה לבערך 90% מהסרט לבדי, אבל הייתה לי עזרה נחוצה בהחלט מכמה חברים. ג'יימס האטלי, ג'ין גי קולו, אלקסיס סודג'ן, ביל נורטקוט וג'ארד פרינס עשו כולם שוט או שניים. שלחתי חלקי עבודה לכל המעוניין בדבר ונתתי להם לעבוד על זה בזמנם החופשי. המטרה שלי הייתה לוודא שהם מרגישים כאילו השוט הוא שלהם, אבל שהסטייל יישאר אחיד. זאת הייתה חוויה מעניינת, והייתי די המום ממנה. עשיתי מן מסמך קטן ושלחתי לכל האנימטורים כשהם רק התחילו לעבוד, כדי לוודא שהם יודעים את התהליך מההתחלה. יצרתי גם גיליון בGoogle docs עם גישה לכולם, כדי שכולם יוכלו לעקוב אחרי העניינים.
בנוסף לעזרה על האנימציה, הייתה לי עזרה עם אינקינג דיגיטלי וצבע. רימון בר ואלקסיס סדג'ן שניהם עזרו לי עם זה.
הרקעים
העבודה על הרקעים לסרט הייתה עבודה משותפת לכמה מחבריי המעצבים המעולים. קולין ביגלאו וג'ייסון פמנט שניהם לכלכו את הידיים שלהם כמו גם ג'רמן קסאדו. ביורן-אריק אכים עשה את שוט הפתיחה של הדרך החורפית בהתחלה. אני עשיתי את השליש הנותר.
מרכיבים את הכל
במשך השבועות האחרונים של הקומפוזיטינג, סקילבארד סיים את עיצוב הסאונד, ופולי ערך את המוזיקה לכדי משהו סופי ועשה מאסטר-מיקס.
מונחון
נכתב על ידי אלכס גריג Alex Grigg

Alex Grigg



כשקיבלתי לראשונה אימייל מהמקימים של Late Night Work Club שביקשו ממני לעשות סרט, הייתי ירא כבוד ומבועת בו זמנית. הרעיון ליצירה קולקטיבית נשמע נפלא. ובכנות, הערכתי את כל האמנים ברשימה. למען האמת, אף פעם לא באמת שקלתי לעשות יצירה נרטיבית.
לא היה לי מושג איפה להתחיל ביצירת סרט קצר משלי. כשדיברתי עם חברים על למה אף פעם לא עשיתי סרט קצר לפני כן, פשוט עניתי שאני לא באמת חושב בנראטיבים. לרוב יש לי רעיונות לשוטים, או ניסויים בטכניקות, אבל לעיתים רחוקות אני יושב ופורש סיפורים שלמים.

(לינק: רשומה של שוליית הקוסם על LNWC והגליון הראשון שלהם)

אם אתם לגמרי חדשים לאנימציה, יש פה הרבה מושגים שאולי לא יהיו מוכרים לכם. צירפתי מונחון בסוף הפוסט שיכול לעזור לכם.
אז, נתחיל מההתחלה…
אני לא בטוח כמה נורמלי זה ("די" נורמלי, אני מניח) אבל אני אוהב את התהליך של פתירת בעיות. אני מלא תודה כלפי ראשי LNWC שנתנו לנו את הנושא - "סיפורי רוחות", בעיקר כי הוא נתן לי משהו מוצק לאחוז בו כששיחקתי עם רעיונות.

ידעתי שאני רוצה לעשות משהו מאוד רחוק מסיפור רוחות טפוסי. רציתי לחקור את הרעיון בו רוחות הן בעצם דרכם של אנשים להאניש בעיות או רגשות, כעזר התחלתי להבין אותם.

דבר ראשון, היה לי את הרעיון הזה של סיפור פיות אפלולי על קניבל יפהפה שאוכל מטיילים. רק כשפגשתי את Dave Prosser בפאב בלונדון וניסיתי להסביר לו את הקונספט שלי, הבנתי שלא באמת התלהבתי מהרעיון כשדיברתי עליו. לדייב היה רעיון מצחיק על סיטקום עם רוח והולוגרמה, הפשטנות הזו אחזה בי וניסיתי ללכת רחוק ולחשוב על משהו עם בסיס משכנע יותר.
בשלב כלשהו, הרעיון של זרוע פאנטום עלה לי לראש. זה הרגיש כמו בדיחה ספונטנית, אבל הרעיון של זרוע פאנטום של אהוב הרגיש מעניין ומיד הציע את עצמו כנראטיב. זה היה אז כשהתחלתי בתהליך של לנסות להבין לעומק למה זה היה מעניין עבורי.

נכנסתי לסרט עם המון אנרגיה עצבנית. צברתי הרבה דעות ורעיונות על עשיית סרטים, ועד שלא ישבתי ועשיתי משהו איתם לא באמת הבנתי כמה מופרדים הם זה מזה. לכתוב את הסרט בהחלט היה החלק הכי קשה של התליך עבורי.
אחד הדברים הכי חשובים שלמדתי במהלך עשיית הסרט היא ההפרדה בין הרעיון הבסיסי והכתיבה עצמה. הרעיון הראשוני לא התחבר לאף חלק בחיים האישיים שלי אבל רציתי לוודא שבכתיבת הסרט, זה כן יקרה. הרעיון הבסיסי שבחרתי יכל להפוך למליון סיפורים שונים וזה היה מאוד מעניין להתחיל להבין מה הגרסא שלי תהיה.

אני חושב שאני קצת מותש מכל הסיפורים המהוקצעים שנדמה שמציבים את הרף בכל הקשור לעשיית סרטי אנימציה. רציתי לשמור על דברים יותר רופפים, כמעט חלומיים, אבל עדיין עם סטוריליין-רגשי ברור. בסוף התרחקתי מהרעיון הזה קצת, אבל זאת הייתה נקודת הפתיחה שלי.

בהתחלה הייתי כותב סצינות כמו שכותב תסריטים היה כותב, על נייר, עם תבנית תקינה. הבעיה הייתה שאף פעם לא יכלתי לדמיין מה יהיה אורך כל סצינה על המסך. לא ידעתי אם כתבתי סרט של שתי דקות או של 14 דקות (אני יודע שתסריטאים משתמשים בנוסחאות פשוטות כדי לאמוד כמה זמן מסך יהיה על פי מספר הדפים, אבל זה לא כל כך תאם את הסרט הקטנטן והצפוף שלי). זה בטח נשמע מטופש, אבל זאת הייתה בעיה אמיתית ששיתקה אותי. הדרך היחידה בשבילי להבין את התזמון הייתה לצייר כל שוט, לחתוך אותו ולהדביק את כולם ביחד. זה היה תהליך איטי ובסוף היו לי מעל 500 סטוריבורדים נפרדים ואנימטיק שלאט לאט הפך למשהו שאני יכול להבין.

הסטוריבורדים היו מאוד פשוטים, ובשלב הזה לא היה לי שום רעיון ברור לגבי איך רציתי שהדברים יראו. הדבר העיקרי שידעתי זה שיהיה לי מאוד קשה להעביר לאנימציה את כל מה שאני צריך. ניסיתי לעשות להכל סטוריבוד בצורה שבה אפילו אם אין לשוט אנימציה, זה יועבר כמו בסרט, כמעט כמו קומיקס.
אחרי שפישטתי את הסיפור למשהו שיכולתי להבין (ולהזדהות איתו) התחלתי לקבל תמונה הרבה יותר ברורה לאיך צריך להציג את הדברים.

התמזל מזלי לקבל את העזרה של כמה מטובי הסאונד בעבודה על פאנטום לימב. מעצב הסאונד (וגם מוזיקאי, דוגמן ידיים ומעצב גרפי בנוסף לדברים אחרים) אוסוולד סקילבארד יצר איתי קשר כמה חודשים לפני שLNWC התחיל, ודיברנו על שיתוף פעולה פוטנציאלי. אני בספק אם הוא ציפה למשהו בסדר גודל של הסרט שניגשתי איתו אליו, אבל הוא היה בעניין מההתחלה. זאת הייתה עזרה עצומה מבחינת שילוב כל הסאונד ביחד. הוא הקליט את השחקנים וגם הכין רעשים ספציפיים לסרט, ובנוסף עשה את כל העבודה הטכנית שמתלווה לזה.

מבחינת מוזיקה ידעתי שאני רוצה שהשיר של מרתה (הדמות הראשית) יהווה חלק אינטגרלי בסיפור. לשיר היה צריך להיות טון רגשי מאוד ברור כשהוא התנגן בהתחלה, ותחושה שונה בסוף הסרט, כאשר הוא מנוגן בשתי ידיים. נעזרתי בכמה מחברי הותיקים קירסטי טיקל וג'ונתן בולה, ששניהם מוזיקאים רציניים. הם דאגו לכל מה שקשור בכתיבה ובניגון המוזיקה. די התקשיתי בבימוי המוזיקה אבל הם היו מאוד סבלניים איתי וגם הבינו איך החלקים השונים של הפסקול הולכים להשמע.

אחרי ששברתי את הראש מול הסטוריבורדים במשך חודש פחות או יותר, ואחרי שפענחתי את הסאונד, היה לי מושג די טוב לגבי הבסיס של הסיפור, אבל לא היה אנימטיק סגור. הייתי מאוד נחוש לא לעזוב את הסטוריבורדים עד שיש לי אנימטיק שחיבבתי ממש, אבל הזמן אזל מהר מאוד וידעתי שאני צריך להתחיל לעצב ולאנמץ אם אני רוצה לסיים את הסרט בזמן.

האמת שלא היה לי רעיון ברור לגבי איך אני רוצה שפאנטום לימב יראה. רציתי שהסיפור יהיה נקודת המוצא של הסטייל ושהוא יבנה משהו סביבו. ידעתי שאני רוצה לשקף את האינטימיות בסרט דרך החזות שלו, וגם רציתי לשטח דברים ככל שיכולתי ולהפוך דברים סבוכים לצורות גאומטריות פשוטות. רציתי לשחק עם השטח השלילי ולהחסיר דברים מהתמונה על מנת ליצור את הסיפור (כהתייחסות ליד הקטועה). אני לא בטוח אם זו הייתה מטאפורה כפויה אבל זה עזר לי לקבוע חוקים שהחזיקו את הסטייל אחיד.

ניגשתי לפיתוח הלוק בשלוש דרכים: הרבה ציור, מחקר ושיתוף פעולה.

דף הרפרנס הנ״ל מראה כמה מהתמונות שעזרו לי להבין את הלוק שהתחלתי ליצור

רציתי מראה פשוט אך עם זאת לייצר תחושה מדוקדקת שתתכתב עם הטונים הרגשיים של הנרטיב. אמנים כמו דאדו שיו, CRCR, שרלוט דומורטיה, אדריאן מריגו וניב ברבסקי צצו בקביעות בספריית הרפרנסים שלי.

סדרת אילוסטרציות שקולין הכין כשסגרנו את הסטייל סופי.

קולין וג׳ייסון התחילו לעזור עם עיצובי הרקעים הסופיים כשהיינו כבר בתהליך ההפקה עצמו.
בזמן שכתבתי את הסיפור ופיתחתי את הרקעים עם קולין וג׳ייס, הדמויות נבנו מעצמן די מהר. רציתי להשאיר את הצורות הכלליות שלהם פשוטות וקלות לשחזור. שיחקתי עם הרעיון של לתת להם פורפורציות די קרטוניות.

אהבתי את הרעיון של ניגודיות בין העיצוב והנושא, אבל בסוף לא כ״כ הצלחתי לגרום לזה לעבוד.

a

לבסוף, הלכתי על פורפורציות דומות יותר לאלו שהייתי מצייר לרוב בסקצ׳בוקים שלי. הצורות של הראשים והסילואטות עוצבו כדי להיות מזוהות בקלות, ובתקווה, ניתנות לשחזור.

בזמן שארגנתי את הדמויות, קולין עשה כמה קולור-בורדים מדהימים שמבוססים על הסטוריבורדים שלי. זאת הייתה אבן היסוד ליצירת הרקעים אח"כ.

עכשיו, כשהתוכן עצמו של הסרט היה חתום, הגיע הזמן לאנמץ. כל האנימציה נעשתה ישירות בפוטושופ. יש הסבר מעמיק על התהליך שלי פה אם אתם מעוניינים לדעת איך להשתמש בפוטושופ לאנימציה.

התהליך היה די פשוט כי זה השלב בהפקה שאני הכי רגיל אליו. זה היה תהליך צורך-זמן בהחלט, והעובדה שלא סגרתי את האנימטיק עדיין עשתה אותו קשה עוד יותר. היה לי קל לאבד ריכוז מהעבודה עצמה כשהיה לי סיפור לדאוג לו.
כמה מהPSDים שלי זמינים פה להורדה ולחיטוט בהם. הם בטח די מרתיעים במבט ראשוני, אבל הם תוצאה של תהליך עבודה די פשוט. הם קצת יותר משוגעים מבד"כ כי לקראת סוף האנימציה הייתי מזיז דברים ושובר אותם כדי לקבל תוצאה סופית (כי רוב הסיכויים שלא אצטרך לחזור אליהם בעתיד).

כל מה שכלל בתוכו אפקטיי אנימציה (למשל החומר הדביק/נוזלי על היד) עשיתי בטכניקת "תנועה ישירה" (סטרייט-אהד) על שכבות וידאו. זאת הייתה הפעם הראשונה שהתמשתי בטכניקת סטרייט אהד לאפקטים באנימציה, וזאת לגמרי הייתה הדרך הנכונה לעשות את זה. חבל שלא ניסיתי את הטכניקה הזאת קודם!

התמונה למטה היא דוגמא של משהו שהייתי שולח חזרה לאנימטור.



(זאת דוגמא של כמה הערות שהייתי שולח לאנימטור (במקרה הזה- ג'יימס האטלי)

זה היה הערה לשוט של אלקסיס - Alone at the Doctors Office
בגלל שהרקעים נעשו על ידי קבוצת אנשים שונים, קולין הכין את מדריך העיצוב הנפלא הזה עבור כולם כדי שהסטייל יהיה אחיד (גאון אמיתי, לא?!)

כפי שאתם רואים כאן, עשינו לייאאוט כשלב ראשון. מה שאומר שהאנימציה יכולה להתחיל. לאחר מכן- עבודה על צבעים וטקסטורות.

כמה מהסטוריבורדים שלי ורישומי לאייאאוט של ג'ייסון



אחד מרקעי האוטובוס של ג'ייסון

זה היה תהליך הטאמבניילים של ג'רמן על האסטבלישינג שוט.
קומפוזיטינג זה משהו שאף פעם לא הייתי טוב בו במיוחד. כתוצאה מכך, תכננתי לעשות קומפוזיטינג מאוד מינימלי על פאנטום לימב. בדרך קסם, לחברי ושותפי ארוך השנים ריאן קירבי, היו כמה שבועות פנויים בין עבודה אחת לאחרת והוא הציע לי את עזרתו עם ההרכבה של הכל. והוא עשה עבודה מדהימה. הקומפוזיטינג היה בעיקר על השוטים של הרכבים, השוט של המכונית (למטה) היה כנראה אחת הסצינות המורכבות ביותר, עם תלת מימד שנעשה באפטר אפקטס. בנוסף השתמשתי באפקט עיוות על כמה שוטים כדי להשיג אפקט סביר למדי של קו מרצד, וסקוט בנסון עשה כמה אפקטים מגניבים של שלג בשוט הפתיחה.

ואז זה היה גמור.

ואז הכל היה גמור. כל הלילות המאוד ארוכים וחודשי האנימציה/חיפוש עצמי נגמרו. עשינו מסיבת LNWC ענקית (ובכן, הרבה כאלו סביב כל העולם!) ושחחרנו את הסרטים שלנו לחיים שלהם באינטרנט. בנוסף שלחתי את הסרט לחופן פסטיבלים, מה שנתן לי את ההזדמנות להכיר הרבה אנשים ולשתות יותר מדי בירות.

האנשים שלא הצליחו להדחק להקרנת LNWC בלונדון
החוויה כולה נמשכה כארבעה וחצי חודשים. ביליתי בין 12 ל15 שעות ביום, במשך שישה או שבעה ימים בשבוע. בסופו של דבר יש סרט, כמו כן גם הרבה טובות לאנשים שאני לא יודע אם אצליח להחזיר לגמרי. למדתי הרבה על איך עושים דברים (ואיך לא לעשות דברים) ופיתחתי הערכה ענקית לכל האנשים שם בחוץ שעושים את הדברים האלה בקביעות, בלי (או עם!) עזרה.
אם אף פעם לא ראיתם את העבודות של The Late Night Work Club, אני מפציר בכם לבדוק אותן. בכנות, אני חושב שזה אחד הרעיונות המוצלחים ביותר בתעשיית סרטי האינדי (לא אני חשבתי עליו, אז מותר לי להגיד את זה!) ואם אתם רוצים להכין בעצמכם סרט קצר, בהצלחה לכם! שלחו לי מייל/טוויט בטוויטר אם יש לכם שאלות על משהו ממה שכתבתי.
אה, אני יכול לחזות כמה מהשאלות ישר, כי כבר נשאלתי אותן בעבר - אני אוסטרלי אבל עבדתי מהסטודיו שלי בלונדון. כתבתי חלק מהסרט בניו יורק ואת השאר בסטודיו. הייתי צריך לקחת החלטה- להפסיק לעבוד כפרילאנסר לכל התקופה בה עשיתי את הסרט, אז לא, לא תמרנתי בין עשיית הסרט ובין עבודת פרילאנס בו זמנית. כולם עבדו בחינם על הסרט, מלבד אנשי הצביעה והקלינאפ. לא הייתה שום תמורה יצירתית עבור העבודה הזו ומעולם לא הייתי מבקש מהם לתרום את זמנם על כך לחינם. שילמתי את השכר דירה על הדירה שלי ועל הסטודיו, על אוכל ונסיעות, עם החסכונות שלי כעובד פרילאנס בלונדון משנה שעברה. בערך חצי הצוות הוא מאוסטרליה, השאר מלונדון ואירופה. אנשי LNWC תמכו בי לגמרי כל הזמן, מה שהפך את הכל להרבה יותר קל.

סטורי בורד, בורדים - סדרת ציורים שמטרתה לספר סיפור. בד״כ נעשים בפורמט הסופי של הסרט (במקרה הזה, 16:9, מסך רחב) תוך כדי התמקדות על בחירות שוטים, משחק ובהירות (מובנות).
אנימטיק - שימוש בסטוריבורדים בוידאו כדי לבסס תזמון נכון וקצב. בנוסף נועד גם כדי לתכנן תנועות מצלמה וגדלי רקעים.
קומפוזיטינג, ״קומפ״ - לקיחת כל האלמנטים החזותיים הנפרדים של שוט ותכנונם יחד בתוכנה כמו אפטר אפקטס. פה תנועות המצלמה הסופיות נוצרות וכמו כן אנימציה שלא נעשית ביד.
לייאאוט - תחומים שונים באנימציה משתמשים בדרך שונה במונח לייאאוט. במקרה של פאנטום לימב, אני משתמש בו על מנת לתאר רקעים סופיים. בלייאאוטים מתחשבים בגודל הדמויות ומיקומם ואח״כ הם מוכנים לצביעה.
טראקינג - הכוונה היא פשוט למעקב אחר כל השוטים בפרוייקט - ההתקדמות שלהם, האנשים שעובדים עליהם והכי חשוב - השמות שלהם.

מאי 14, 2014